בשבוע שעבר פגשתי, יום אחר יום, שתי ידידות וותיקות. שתיהן אימהות לילדות בנות 21, שתיהן גרושות שחינכו את בנותיהן לבד, הן אפילו מכירות זו את זו, אבל כאן מסתיים הדמיון ביניהן. בתה של האם הראשונה, נערה יפה ואינטליגנטית, החלה זה עתה את השנה השלישית של לימודי ביולוגיה באוניברסיטה, מצליחה יפה בלימודיה, אבל עברה לא מכבר לגור בדירה משותפת עם מספר סטודנטיות אחרות. לאימה חרה הדבר, שבתה עזבה את הקן המשפחתי החם והיא אינה יכולה יותר לפנק אותה בבישוליה ופינוקים אחרים, אך יחד עם זה כמובן גאה מאד בשקדנותה והישגיה.

לאם השנייה תלונות מסוג אחר לגמרי. גם בתה נאה ואינטליגנטית ואף היא רשומה לאוניברסיטה, אבל להבדיל מהנערה הראשונה, אינה לוקחת את לימודיה ברצינות ומבריזה מרוב ההרצאות. איך היא מעבירה את ימיה? לרוב היא רובצת על מיטתה ומהבוקר עד הערב מסתכלת בטלוויזיה. אימה מתוסכלת לחלוטין מכך שבתה אינה מגלה עניין כלשהו בסובב אותה ולא מוכנה אפילו לרדת למכולת, כדי לקנות את מוצרי המזון הבסיסיים שהיא עצמה צורכת. מתוך ניסיון להביא את הנערה לשותפות פעילה יותר במשק ביתם המשותף, ניסתה כבר האם במשך חודש שלם לא לקנות שום מצרך, אבל גם תכסיס זה לא שבר את אדישותה של הבת. היא כמעט ולא אכלה, עד שהרעב באמת הציק לה ואז הזמינה בטלפון פיצה. מרוב ייאוש, בקשה האם את בתה שתשכור לה דירה ותעזוב את הבית, אבל הילדה לא מוכנה גם לכך. נוח לה ההסדר הנוכחי, כאשר אימה דואגת לכל מחסורה, אם כי כמובן כלפי חוץ, היא מפגינה אדישות מוחלטת מכל הנושא.

ידידתי ניסתה להניא את בתה שתיפגש עם פסיכיאטר, אבל הנערה טוענת שהכול בסדר עמה ואינה זקוקה לטיפול. הפסיכיאטר מצדו הצהיר, כי ללא שיתוף פעולה מצד הבת, אינו מסוגל להועיל לה.

הרי לכם שתי אימהות, בנות אותו גיל ובעלות רקע דומה, אך המציאות היומיומית של כל אחת מהן שונה לגמרי. האחת מצרה על כך שבתה עזבה את הבית, השנייה על זה שבתה שלה אינה מוכנה לעזוב אותו. רחמיי נמכרו על האם השנייה ששבעה מרורים מבתה. מדוע זה מגיע לה? האם לא ניסתה בכל מאודה - ממש כמו האם הראשונה - להעניק חינוך טוב לילדתה? התוצאות, כפי שראינו, שונות לגמרי.

זה מה שתמיד טענתי. גם החינוך הטוב ביותר, האהבה, המסירות, ההקרבה שמגלים ההורים, לא תמיד מניבים תוצאות מיטביות. כולנו מכירים מקרים, בהם שני בנים, או שתי בנות, לאותם ההורים, שגדלו באותם התנאים, 'יצאו' שונים לחלוטין האחד מן השני. קורה אומנם, כי ההורים מעדיפים בלי משים את אחד מילדיהם והשני, המרגיש בכך, סובל מהרגשת קיפוח, אבל זה כשלעצמו עדיין אינו יכול לגרום לשוני קיצוני כל-כך, כמו שלעתים מתגלה בין שני צאצאים לאותם הורים.

ואם קיימים הבדלים כאלה בין בני אותה משפחה, האם עלינו להתפעל מכך שילדי שתי אימהות שונות נבדלים באופיים, התנהגותם, הישגיהם ומנקודת התחלה כמעט זהה, מהלך חייהם מתנהל על מסלולים שונים לחלוטין? האם ההבדלים בהתנהגותן של שתי הבנות נגרמו אך ורק משיטת חינוך שונה, מתירנית, לעומת קשוחות?

המגזין "טיים" העלה בגיליונו האחרון את השאלה "מה גורם לנו להיות כאלה כפי שאנחנו?"

"לשאלות אלה קיימת רשימה של תשובות קונבנציונאליות. אנחנו כאלה כפי שאנחנו, כי זה טבוע בגנים שלנו, ב-dna שירשנו ברגע ההתעברות, אנחנו נהיים כאלה כפי שאנחנו, בגלל חוויות ילדותנו, או שמצב בריאותנו ורווחתנו נובעים מאורח החיים שאנו בוחרים כמבוגרים, סוג המזון שאנו צורכים, רמת הפעילות הגופנית בה אנו עוסקים.

אבל יש עוד מקור עוצמתי של השפעה שייתכן ולא לקחנו בחשבון: החיים שלנו כעוברים. הסוג וכמות התזונה שקיבלנו ברחם, החומרים המזהמים, התרופות והזיהומים לכם נחשפנו במהלך ההיריון, הבריאות של אימנו, רמת המתח שלה ומצבה הנפשי בעת שהייתה בהיריון - כל הגורמים הללו עיצבו אותנו כתינוק וממשיכים להשפיע עלינו עד עצם ימים אלה.

זוהי טענתו הפרובוקטיבית של תחום מדעי חדש המכונה 'מקורות עובריים', אשר חלוציה טוענים, כי תשעת החודשים הראשונים של ההיריון מהווים את התקופה החשובה ביותר של חיינו, המשפיעה לצמיתות על החיווט של המוח ועל תפקודם של איברים, כמו הכבד, הלב, והלבלב. בספרות על הנושא, שפרץ לתודעת הציבור במהלך 10 השנים האחרונות, ניתן למצוא הפניות למקורות עובריים של הסרטן, מחלות הלב וכלי הדם, אלרגיות, אסטמה, יתר לחץ דם, סוכרת, השמנה ומחלות הנפש והועלתה אפילו האפשרות, כי התנאים בתוך הרחם השפיעו לא רק על הבריאות הגופנית שלנו, אלא גם על האינטליגנציה שלנו, מזגנו ואף השפיות שלנו."

האם זאת התשובה לשאלה מדוע בתה של האם השנייה מאמללת בהתנהגותה את הורתה? לא אדע. ניסיתי להשיא לה מספר עצות, אבל בעצמי אינני מאמין ביעילותן. אני מקווה שזה רק שלב זמני בהתפתחותה של הבת, התבגרות מאוחרת וביום מן הימים תתפכח ותחזור לתפקד בצורה נורמטיבית.