על פסוק זה אומר רש"י: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". נח קיים את ציווי ה' אך לא הפיץ אותם ברבים. שהרי 120 שנה בנה את התיבה והיו ניגשים אליו אנשים ושואלים לפשר מעשיו, ענה להם נח שהקב"ה מביא מבול על העולם, אולי ישובו בתשובה. נח - בשונה מאברהם - לא קרב את האנשים לאמונה בבורא, אלא היה עסוק בעצמו, דאג לסביבתו הקרובה, ורק מי שהתעניין ושאל - קיבל ממנו את המידע.

מוסיף הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק בעל משך חכמה, המצטט את מדרש רבה: "אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה'. אבל משה משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש האלהים'..." (מדרש רבה בראשית ל'/ט'). יש שתי דרכים לעבודת ה' - יש המייחד עצמו ומתבודד בעבודת ה' ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו למען הכלל. ניתן היה לחשוב שנח המתבודד יעלה מעלה מעלה, אלא שנח לא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו שאף היה ראוי לכליה. נח שבתחילה נאמר עליו "איש צדיק" התדרדר לדרגת "איש אדמה" ואילו משה שבתחילה נקרא "איש מצרי" עלה בדרגתו ונקרא בהמשך "איש האלוקים". זאת, משום שמסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי ובהמשך בדאגתו והנהגתו את העם בדרך ה' - הגיע לתכלית השלימות. משה, בכל עשייתו, דאג לעם ישראל, עיצב את דמותו והיה האב הרוחני לבנייתו כעם. זאת בתקופה קשה ביותר, כשיצאו מעבדות לחרות והיה צורך להחדיר בהם עול מצוות בקבלת התורה ועבודת ה' מתוך יראה ואהבה. בכל פעם שעם ישראל נפל ברוחו ואיבד עשתונותיו היה משה הסנגור הגדול שדאג להחזירם בתשובה.

יש זמנים שחשוב להיות כמו נח, שטוב להיות בתיבה, להתבודד ולהתעצם מבחינה תורנית לבד, כדי להגביר תורה ולשמור עליה מפני גורמים זרים הרוצים להכחידנו. אך תמיד צריך לפתוח את "חלון התיבה" - הצוהר - כדי לראות האם הגיע הזמן לצאת מן התיבה אל הארץ שהיא המקום הטבעי שלנו. הפתיחות חייבת להנחות אותנו בדרכנו, הארץ מכילה אנשים שאותם צריך להנחות , להוביל ולהגביר תורה, לא רק לעצמך-לטובתך, אלא למען הבריות. יש ליצור חברה מאוחדת בעשיה ובאמונה בצדקת הדרך, על פי תורת ישראל.

הציבור בכללותו מצפה למנהיגים, למובילי הדור שבתפקידם ירגישו חובה לראות את המרחב כולו ולא רק את עצמם, שישפיעו על אחרים, על חברים על הציבור כולו - כמנהיגים אמיתיים. עליהם להנחות את העם בדרך בה ילכו עם מידות טובות, לשלב דרך ארץ עם תורה ולהיות שותפים לעשיית הכלל, גם אם הדבר פוגע בקידומם והתפתחותם האישית. "וכל העוסקים בצורכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם".

                                                                                  ד"ר יחיאל שרמן