אינני יודע איך זה עמכם, באשר לי, למרות היותי אדם ידידותי מטבעי, מעטים האנשים ההופכים לידידי אמת שלי.

אני מקיים יחסים מצוינים עם חבריי לעבודה. עם אחדים מהם אני סועד ארוחת צהריים יום-יום ותוך לעיסת העוף המכובס, לא רק דנים על העניינים ברומו של העולם, אבל חולקים גם חוויות אישיות. איזה סרט ראינו, מהו הספר שאנו קוראים, באיזה מסעדה אכלנו, מה עוללו הזאטוטים שלנו, איך עבר סוף השבוע. אני מפיק תועלת רבה מהקשרים האלה במקום העבודה. כאשר אני שוקל לרכוש מכונית חדשה, מקרר, טלוויזיה, מחשב, טלפון נייד, לנסוע לאן-שהו, או שאני תר אחר מסעדה טובה, תמיד אוכל לקבל עצה טובה ממישהו. על אף קשרים הדוקים אלה, מחוץ לעבודה, אנו נפגשים רק לעתים רחוקות, בעיקר בחתונות ולוויות , לא עלינו.

לאשתי ולי יש כמובן חברים טובים אחדים, אבל אלה ברובם זוגות שאחד מביניהם, או את שניהם, הכרנו לפני שנים רבות. מעת לעת אני מזדמן גם לחברות אחרות, מושיבים אותי, או שאני בוחר בעצמי לשבת ליד מישהו, אנו מציגים את עצמנו ומתחילים לפטפט. אני נוהג לפתוח בשיחה גם באוטובוס, בבית קפה, במקומות אחרים, אני אוהב להכיר אנשים. לפעמים אלו הן שיחות מעניינות ביותר, אני לומד הרבה על חייכן של בריות אחרות, שומע על אירועים משונים, מאורעות מזעזעים, נחשף לדעות מקוריות, שומע רעיונות חדשים, אולם בדרך כלל אין המשך לדו-שיח שכזה. אף שאני רושם את מספר הטלפון של איש שיחי והוא את שלי, איננו מצלצלים זה לזה.

רק לעתים רחוקות קורה לי שנקרה בדרכי מישהו המעניין אותי מהרגע הראשון, שהשיחה עימו מתנהלת בצורה טבעית, אינני חייב להרהר בכך מה אומר, כיצד אומר את זה, אינני צריך להסביר דבר, אנו מבינים זה את זה מהרגע הראשון ומלבד כמה עובדות בסיסיות, המהוות את אבני היסוד של החברה המודרנית - איך קוראים לך, בן כמה אתה, היכן אתה גר, במה הנך עוסק, מהו מספר הטלפון, האי-מייל שלך - אנו תיכף מרגישים כידידים וותיקים. ידידות כזאת, אם התמזל מזלנו והיא נוצרה, נשמרת לעולמים ואף אם לעתים מתנתק הקשר, אנו משנים את מקום מגורינו, מתחתנים, רבים (זה עלול לקרות גם בין חברים טובים, יתכן אפילו שרק עמם ניתן להסתכסך באמת), הקשר הנפשי ממשיך להתקיים וברגע שניתנת לכך הזדמנות, מתחדש בכל מאודו, אפילו כעבור שנים.

אני נמצא כעת בהונגריה. כפי שציינתי כבר פעמים אחדות, זהו ביתי השני, אני מרגיש כאן נפלא, אולי גם בגלל זה שכאן אינני צריך לעבוד, רק ליהנות. יש רק שני דברים שאני מנסה להימנע מהם: אני משתדל לא לקנות ספרים הונגריים - יש לי כבר כמה עשרות ובני משפחתי אינם מכירים את השפה - ולא לרכוש לי ידידים חדשים. מספר ניכר מחבריי הטובים ביותר גרים  בהונגריה, עובדה המצערת אותי מאד. אינני מרבה לראותם ואני מחמיץ את האירועים החשובים ביותר, שמחים, או עצובים, בחייהם. למרות ההחלטה הזאת, בשבוע שעבר פגע בי שוב הברק: הצלחתי להיתקל באדם שהפך במהירה לידיד נפש. ההרגשה נעימה ביותר, התעשרתי, יש אדם נוסף בעולם המייחס חשיבות לכך שאני קיים, אדם שנעים להימצא בחברתו, שאני מתעניין בקורה עימו, בריה נוספת עימה אוכל לחלוק את מחשבותיי הכמוסות. זכיתי לסיבה נוספת ליהנות מחדוות החיים!  

הבעיה רק - רק לעתים רחוקות השמחה אינה מחולה בעצב - כשאשוב לארץ, אדם חביב זה, שצץ כך לפתע בחיי, יישאר מעבר לים, הרחק מתל אביב. יודע אני היטב, גם כתבתי על כך, ניתן להתכתב, לדבר בטלפון, בימינו מספק האינטרנט צורות מגוונות של תקשורת, אני מקבל יום-יום בפייסבוק בקשות 'לחברות', אך אני גם יודע, כי אלה תחליפים עלובים, הרחוקים מזה האמיתי. ביחסים קרובים לא המילים בלבד קובעות, לא רק החיוך, ההעוויה, הנצנוץ בעין - את אלה מסוגל כיום גם האינטרנט להעביר - אלא הקרבה הבלתי אמצעית. מחוות זעירות, נגיעה קלה כנוצה בכף ידך, שפת הגוף מודעת ובלתי מודעת ואפילו ניחוחו של השני.

פעמים רבות אני מהרהר בכך שאולי אבות אבותינו היו מאושרים יותר. אני מאד שבע רצון מכך, שבעולמנו מתאפשר גם לאלה שהממון לא כל כך מצוי בכיסם, לנסוע לחו"ל, להתאכסן בבתי מלון מפוארים, לחזות בנופים עוצרי נשימה, להכיר את חייהם של אנשים מארצות רחוקות, אבל בסיומו של הטיול, אנו נותרים בדרך-כלל רק עם זיכרונות יפים וצילומים מושלמים מבחינה טכנית.

ומה עם אלה שמישהו נגע בליבם?

האם חייהם של אלה שנולדו בכפר אחד, הלכו לגן, לבית הספר עם תריסר, או שני תריסרים של ילדים אחרים, גדלו יחד, צחקו, בכו, הלכו מכות ולא הכירו כמעט זרים, לא היו יותר טובים? בכפרם התנשקו לראשונה, התאהבו, הכומר המקומי השיא אותם, נולדו להם ילדים ואולי גם חוו את מיתותיהם. כאן קברו את הוריהם ליד סביהם, בזיעת אפם הרוויחו את לחמם, גידלו את הדור הבא וביחד עם חברי הילדות שלהם הזדקנו וקברו זה את זה. היו אלה חיים הרבה יותר קשים, אך האם הם לא היו מאושרים יותר?

אולי בעתיד הנסיעה למחוזות מרוחקים תהיה הרבה יותר מהירה (וזולה), סופרי המדע הבדיוני חולמים על העברה מידית ממקום למקום, אבל בימינו אנו, נותרו לי רק געגועים לידידיי הרחוקים. במיוחד אני מרגיש בחסרונו לי ידידי החדש, אני משחזר לעצמי את השיחות שניהלנו, את הצחוקים שחווינו. בבית אוריד את הצילומים למחשב ואראה, אם הם הצליחו במקצת לשמר את החוויה. אני מודע לכך שבמשך הזמן הרגשת החסר תפחת, אבל לעולם לא תחלוף לחלוטין.