באחד מימי השבוע שעבר נכנסה למשרדי אחת מידידותיי עם בנדנה על ראשה. נראה היה לי באותו רגע, כי פריט זה, המשמש לרוב לספורט, מכער את פניה היפים בדרך-כלל של האישה הצעירה - וגם אמרתי לה זאת. היא חייכה לשמע הערתי והלכה לה לדרכה. אחר לכתה נזכרתי לפתע באימי, שבשנות ה-40 של המאה שעברה אימצה לה את כיסוי-הראש האופנתי בקרב נשות המעמד הבינוני באותם הימים, כובע דמוי תרבוש, הנקרא `טורבאן`. (אין ברשותי צילומים המנציחים את אימי מהתקופה הזאת, אך כיסוי ראש זה נקשר בזכרוני משום-מה בדמותה של סימון דה בובואר, הסופרת, הפילוסופית והפמיניסטית הצרפתית הידועה, חברתו לחיים של ז`אן פול סארטר, העוטה תרבוש כזה בצילומים רבים).

אני, ילד בן 12-13, שנאתי אופנה זאת, כי לדעתי כיערה והזקינה את אימי היפה והצעירה (בת ה-33-34). נראה שצדקתי, אך דווקא בתקופה זאת, פנים יפות וצעירות לא היוו יתרון. במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה, בת בריתם הסוררת, ששקלה לחתום על הסכם שלום נפרד עם בעלות הברית המערביות, אייכמן התמקם בהרי בודה, בווילה שהחרים מאחד מבעלי ההון היהודיים ותכנן בשקידה את השמדת היהודים במדינה. תושבי ערי השדה גורשו ראשונים וגם מצבנו בבירה, הורע מיום ליום. בתי הספר נסגרו, נאסר עלינו לעסוק במלאכה, במסחר, נצטווינו לענוד כוכב צהוב על בגדינו ולבסוף גם דירתנו הוחרמה ונאלצנו לעקור לדודתי, שהציעה לנו חדר בדירתה. הבית בו היא גרה, יועד על-ידי השלטונות כבית למגורי-יהודים בלבד ועל שער-הכניסה שלו נקבע כוכב צהוב.

בבית זה גרנו בצפיפות רבה. בחדרנו הזעיר היו שתי מיטות. באחת ישנתי אני עם אימי ובשנייה דודתי עם בתה, אבל זה היה עדיין הרע במיעוטו. ב-15 לאוקטובר נערך פוץ` צבאי והמפלגה הימנית קיצונית, צלב החץ, תפסה את השלטון. הממשלה הפאשיסטית זרזה את משלוחי-גירוש היהודים למחנות-הריכוז, כיתות הסער - ברובם פרחחים בני תשחורת הנושאים תת-מקלעים - פשטו על הבתים היהודיים. לילה אחד הגיע גם תורנו. אחר ליל שימורים במרתף מלוכלך ויום אימים, בו חשבנו שהגיעה שעתנו האחרונה, הצעידו אותנו לאורך רחובות העיר ולקראת ערב הגענו לבית-חרושת ללבנים. המראה היה כמו לקוח ממחזה-תעתועים. הסככה המקורה הענקית, שבימים כתיקונם שימשה לייבוש לבנים, רחשה עשרות-אלפי בני-אדם. מיטות, מזרונים, ספסלים, כסאות, שמיכות, לא היו בנמצא וכל אחד ישב, או רבץ לו על הקרקע, בכל אתר פנוי שהצליח למצוא.

אחר ליל ביעותים, בבוקרו של יום המחרת, אספו אותנו הילדים ונשלחנו לבתי-מחסה של הצלב האדום. הנשים - הגברים היו כולם בפלוגות עבודה, ברובם בחזית הרוסית. בכל קהל האלפים נמצאו רק קשישים - הצעירות יותר, שהיו מסוגלות לעבודה, עמדו להישלח מערבה, את המבוגרות יותר, החזירו העירה. קודם לכן נערכה סלקציה וכאן בא הטורבאן שנוא נפשי לעזרת אימי. היא משכה אותו עמוק אל מצחה, כופפה את גבה ובעזרתו של שוטר הונגרי סימפטי, הצליחה להיכלל בקבוצת הנשים המבוגרות.

עברו עוד כשבועיים-שלושה עד שהתאחדתי שוב עם אימי ולפנינו היו עוד מספר חודשים איומים, מלאי סכנות-חיים, השפלות, רעב, עד לשחרורנו ב-18 לינואר 1945, אבל זה שייך כבר לסיפור אחר.

ומה קרה לגיבור סיפורי, הטורבאן, מציל החיים?

בבירה, בודפשט, עיר בת קרוב לשני מיליון תושבים, המצב המשיך להיות קשה. הגשרים על הדנובה, הכבישים, מסילות הברזל היו מפוצצים והממשלה החדשה לא הצליחה לספק אספקה שוטפת. יום-יום קמנו ב-4 לפנות, כדי לעמוד בתור לקבלת מנת-אוכל עלובה, אך סופר לנו, כי במזרחה של המדינה, ששוחררה כבר כמחצית השנה קודם-לכן, יש מזון בשפע. מישהו נתן לנו כתובת בעיר-שדה בגבול רומניה ובד-בבד נודע לנו, כי מסילת-הברזל תוקנה עד לאחד מפרוורי העיר ובימים הקרובים תצא משם הרכבת הראשונה.

הגענו לתחנת-הרכבת מוקדם בערב, אבל לא היינו הראשונים. נראה, כי לעוד רבים מתושבי-הבירה היה רעיון דומה והיו כאלה שחיכו בתחנה מאז שעות הצהריים. אחר חצות, כהרכבת סוף-סוף הגיעה, דהרו כולם כעדר משתולל לרציף. לשמחתי הגדולה, במהומה הגדולה נפל הטורבאן של אמי אל פסי-הרכבת, בעומק של יותר ממטר מתחת לרציף ולמרות בקשותיה, סירבתי לרדת ולהחזירו.

פריט הלבוש הכעור נדרס בגלגלי הרכבת ואנו התחלנו בחיים חדשים, אשר בסופו של דבר הביאנו לארץ.