בתי השתתפה לאחרונה ביום עיון שנושאו היה תרבותם ומנהגיהם של בני עמים אחרים. בין היתר סופר בו על מנכ"ל של משרד ממשלתי בסין, שביקר בראש משלחת בארץ ובשובו לארצו, הודיע לשר שלו, כי אינו מעוניין לחזור ולבקר בארץ, באשר בביקורת הביטחונית בנמל תעופה בן גוריון העליבוהו קשות. מארחיו הישראלים הביעו פליאה על תלונתו של האיש, כיוון שביקורו הוכן בקפידה רבה והביקורת הביטחונית כולה הסתיימה בזמן שיא של שבע דקות. כאשר הובררו פרטי סיפורו של הסיני רם המעלה, נתגלה, כי אנשי הביטחון הישראלים הפנו לו בהיסח הדעת את גבם, דבר הנחשב לעלבון בסין. תלונה נוספת משקפת את חוסר רגישותם של הבודקים לפרטיותם של הנבדקים. הבודק פתח את מזוודתו של הפקיד הסיני בנוכחות ולעיני של מזכירתו. נראה לי, כי במקרה זה טענתו של הסיני מוצדקת. גם נוסע ישראלי היה נעלב, לו הכביסה המלוכלכת ופרטי הלבוש האינטימיים שלו, היו נחשפים לעיניי אדם אחר, מה עוד והוא נמנה על הכפופים לו.

בימינו, כאשר כמעט כל פקיד זוטר זוכה להישלח בתפקיד לחו"ל וכל מפעל ועסק מארח אנשי מקצוע מארצות קרובות ורחוקות, קיימת מודעות רבה יותר לתרבויותיהם השונות של עמים אחרים, שורה של חברות מקיימות קורסים לאלה הבאים במגע עם תושבי חוץ ורואים ברכה בעסקיהן. גם בעיתונות התפרסמו מאמרים על הנושא. חיוך רחב עולה על פניהם של אוהבי הפיקנטריה השומעים למשל על כך, כי התנועה הנפוצה בצפון אמריקה של יצירת עיגול בעזרת האגודל והאצבע המורה, להדגשת הביטוי ok, מסמלת אמרה מינית בוטה בדרומה של היבשת. גם זקיפת האגודל, שתפקידה להביע אישור בתרבויות רבות בעולם, מהווה בקשה לטרמפ, או אפילו תנועה מגונה באחרות.

גם כאשר אנו נוסעים לחו"ל, אנו נחשפים לדפוסי התנהגות השונים מאלה שהורגלנו בהם. בהונגריה מקובל למשל (כפי שכבר סיפרתי פעם), שהגבר נכנס ראשון למסעדה. לשאלתי לסיבת מנהג זה, נאמר לי, כי אם במקום פרצה תגרת שיכורים, או מישהו העיף צלחת - תופעה שכנראה מקובלת באזור זה - יחטוף הגבר את המכה הראשונה. מנהג אחר שלי שעורר את צחוקם של ידידיי, היה השארת התשר על השולחן. הוסבר לי, כי כאן ייעלם הכסף חיש מהרה ונהוג למסור את הטיפ לידי המלצר. נוהג הונגרי מרגיז הוא, כי כאשר לבקשתי, מביא המלצר את החשבון לשולחן, הוא מכריז בקולי קולות על הסכום שלו. בעיניי זאת היא חוצפה של ממש. כשאני מזמין אנשים למסעדה, אין לי כל עניין, כי סכום הכסף שהוצאתי עליהם יוודע לכל המסובים סביב השולחן.  

גם בארצנו מקבצת הגלויות לא חסרות תקריות הנובעות מהבדלי התרבויות השונות. אני נזכר בעצבות בעוזרתי הנאמנה לעבודה, רוזי, ילידת הודו, שלדאבוני נפטרה לפני שנים אחדות. בילינו שנים רבות ביחד והפכנו לידידים טובים. פעם, כשהעברתי כמה תיקים במשרד, היא עמדה בדרכי וכיוון שידיי היו תפוסות, נגעתי קלות בקצה נעלי בנעל שלה, תוך השמעת "זוזי!" (כאמור, היינו ידידים). רוזי הביטה בי בחומרה מעל למשקפיה ופלטה, כי התמזל מזלי שהיא יודעת, שאיני מודע לכך לאיזה עלבון צורב נחשבת בהודו נגיעה ברגל באדם אחר.

בפעם אחרת, קמתי מאחורי שולחני אחר ארוחת הצהריים ושחררתי במקצת את חגורת מכנסיי. עוד אני עוסק בכך, הבחנתי ברוזי הנמלטת בחיפזון מהמשרד. "לאן זה בבהילות רבה כל-כך?" - שאלתי ורוזי השיבה לי, כי אם מישהו היה נכנס ברגע זה לחדר, עלול היה להסיק, כי אני מסדר את לבושי אחר מעשה אהבהבים עם עוזרתי.

אלה הן בסך הכל מוזריות של עולים בעלי קוד התנהגות שונה, הנעלם בדרך כלל בדור הבא, אבל קיימת בארצנו גם בעיה של הלם תרבותי הגובה מחיר יקר יותר. כמו רבים אחרים, הוקסמתי גם אני מיופיה וייחודה התרבותי של העדה האתיופית. אישית אינני מכיר אתיופים, אבל קראתי קצת עליהם. במיוחד נחרט בזכרוני מאמר על הקושי העצום בה נתקלת האישה בת העדה, שחינוכה ומסורתה אסרו עליה לקבל גבר זר בביתה, לפתוח את הדלת לפני הדוור, או השרברב. העלייה לארץ ערערה את מעמדו של הגבר ולעומת זאת חיזקה את מעמדן של הנשים. התוצאה: שיעור עבירות האלימות נגד נשים במשפחה האתיופית, גבוה משיעורם של בני העדה באוכלוסייה.

ישראל היא מדינה בה נקבצו אנשים ממאות גלויות ואך טבעי הוא שיהיו ביניהם הבדלים תרבותיים משמעותיים, במיוחד כאשר המדינה מנסה לקלוט עולים מתימן, אתיופיה, אזורים מסוימים בהודו ומקומות אחרים, גלויות שהיו מנותקות במשך אלפי שנים מאחיהם היהודים ברחבי התבל ולהם קוד התנהגות נוקשה, השונה מן הקצה אל הקצה מזה המקובל בארץ. המציאות בארץ אכזרית, בלתי מתפשרת, טוחנת את השונות וכמעט ואינה מאפשרת לעדות לשמר את מסורתן ויש לנו דווקא פניני תרבות שכדאי לשמרן. פעם הוזמנו לחתונה תימנית ושמחנו, כי תהיה לנו הזדמנות לחזות בפולקלור היחודי שלהם, התלבושות המרהיבות, המוזיקה העממית, המאכלים המיוחדים. לאכזבתנו, היו כל באי מסיבת החתונה לבושים בבגדים אירופאים, המוזיקה הייתה כמו בכל החתונות הישראליות (רועשת, מעצבנת) והאוכל? רבע עוף, פלוס תוספות.     

עם זאת, יש עדיין שמורות בארצנו בהן מטפחים את המסורת. המרוקאים חוגגים את המימונה, האתיופים את חג הסיגד, באחת מרשימותיי סיפרתי על רשמי ביקור אצל העברים הישראליים האפריקאיים, הדוגלים בריבוי נשים (עד שבעה לגבר), בטבעונות וצמים בשבת ועל "חג השיבה" שהוזמנו אליו. אני תקווה, כי משהו מתרבויות המפוארות והססגוניות של העדות השונות יישמר לדורות הבאים, לא רק כמיצג לתיירים, ולא כולם יהפכו לאשכנזים זוללי גפילטה פיש ושניצלים ואף לא לצברים מנגבי חומוס ומעריצי זימרתו של עופר לוי.