נפש האדם היא מורכבת ומכילה קולות שונים. לד"ר עודד מבורך, פסיכולוג המתמחה בטיפול בחרדה, יש הצעה מקורית לתפיסת הכוחות הסותרים בתוכנו. בניגוד לתפיסה כי הנפש היא כמו אבוקדו, שלה גלעין מרכזי, טוען מבורך כי הנפש היא כמו קבוצת כדורגל, המכילה מספר דמויות, כשלכל אחת יש את הקול שלה.

אותם קולות לעתים קרובות סותרים זה את זה. החוכמה, אומר מבורך, היא לא רק להיות מודעים לקולות אלה, אלא גם לתת להם לשכון זה לצד זה בהרמוניה יחסית ולא לכלות זמננו לריק במאמצים להשקיט אחד מהם או בשנאה עצמית.

דוגמאות מהחיים לקולות בהרצאה מרתקת שנשא בבית אריאלה ביום שלישי , נתן ד"ר מבורך מספר דוגמאות למורכבות האנושית ולקולות הסותרים בה.

לדוגמה: אישה מלאה שרוצה לרזות, אבל בעצם מעלה במשקל ואף תולה בכך את חוסר הצלחתה בתחום הזוגי. זיכרון עבר מימי ההתבגרות יוצר בנפשה התנגדות למיניות שלא לומר גועל ממנה, שהפתרון לה הוא השמנת יתר, כדי להרחיק את הגברים מעליה. או גבר צעיר ממשפחה עתירת-נכסים ופעלתנית, שהדחיינות משמשת אותו להשמעת הקול האישי שלו, שכאילו אומר: "הפסיקו את רכבת ההרים הזו – אני רוצה לרדת ממנה".

קולות פנימיים בכתיבה עסקית המוטיב של הקול הפנימי הוא נושא שמעסיק אותי רבות במהלך ההנחיה בכתיבה העסקית. קודם כול – שאלת היסוד – האם בכתיבה עסקית רשאי הכותב להביע את הקול הפנימי שלו ? והתשובה לכך היא חד-משמעית כן. בנייר עמדה, בהצגת פרויקט, במצגת – בכל מסמך שמביע עמדה, בצורה בהירה וברורה שממחישה את הגבול בין דעתו האישית-מקצועית של הכותב לבין העובדות.

גם באימייל , שמביע עמדה. רק במסמכים מקצועיים מובהקים כמו דוח, אין הכותב רשאי להביע את דעתו. יישוב הסתירה הפנימית בקולות שבתוכנו אולם, הסוגיה הסבוכה יותר, היא זו שמציג ד"ר מבורך: לא הקול הברור, הגלוי, אלא הקול הפנימי, שלעתים קרובות סותר קול אחר.

לדוגמה: אני מציג בפני לקוחות את עמדת הארגון במצגת, אך למעשה אני מתנגד לה; אני פונה לעובדים באימייל בדרישה מסוימת, שאני לא מאמין בה. מניסיוני, אם אני מציג את עמדת הארגון, אולם הקול הפנימי שלי מתנגד לכך, יבוא הדבר לידי ביטוי בבהירות המסמך, בלכידותו, בארגון המידע בו ובסופו של דבר באפקטיביות של העברת המסרים לנמען. לכן, השיטה של ד"ר מבורך ישימה גם בכתיבה עסקית משום שהיא מדברת על אנשים, ומסמכים הם אנשים, לא נייר ריק ומנוכר. במסמך עמדה, על הכותב לברר מהם הקולות הפנימיים המדברים בתוכו בנוגע אליה, והאם קולות אלה, הנסתרים מן העין ולפעמים גם מהלב, מציגים עמדה סותרת ביניהם. אם כן, עליו להשכין שקט ביניהם ויהי מה. לכך יש מספר טכניקות: להשלים עם הסתירה באופן זמני ולא להילחם בה; לבחור בקול אחד, שבו הוא מעוניין, כקול הדומיננטי באותו מסמך ו"לפצות" על כך במסמך אחר. אבל, בכל מקרה, חשוב לדבר בקול אחד, צלול וברור.

שיטה זו ישימה גם בתרגום ספרותי: כשאנו יודעים, כי לא ניתן לתרגם את משמעות המילה על כל משמעויותיה הנסתרות, אנו מתרגמים אותה כפשוטה, ושומרים בזיכרוננו את הניואנס האבוד.

בבוא העת, אנו שולפים אותו ומוסיפים אותו למילה אחרת. כי המסמך הוא אדם , ולאדם יש רגשות שמחתי לגלות, כי עיקרון "צלילות הקול" שאני מכירה אותו מעולם התרגום הוא קודם כל עיקרון פסיכולוגי. הכותב הוא קודם כול אדם, ולאדם יש רגשות, תמיד, בכל נושא שהוא.

הכותב, כאדם, בכל סיטואציית כתיבה צריך להיות מודע לקולות הפנימיים שלו, לרגשות שלו בנוגע לנאמר במסמך ולאבחן ללא כל רגשות שנאה או אשם את הסתירות ביניהם. ככל שהקולות שלו יהיו יותר הרמוניים, או פשוט שקול אחד "ייקח פיקוד" בסיטואציה וייתן לקול השני המתנגד לנוח, כך תעלה האפקטיביות של העברת המסרים.