העלייה לישראל, כמו כל הגירה לארץ אחרת, גורמת לטלטלה יסודית לאנשים בוגרים (ילדים, כידוע, מסתגלים לשינויים בקלות רבה יותר). לא רק שהנוף, מזג האוויר, התרבות, האוכל שונים, אלא גם שפת המקום. הקשיים בתקשורת, האי-הבנות המביכות, צפויים מראש, אך במקרים רבים גם אין אפשרות למהגרים להמשיך ולעסוק במקצועם הקודם.

הוריי ז"ל החלו את דרכם בארצם החדשה ברגל שמאל. ה'ליפט'  (כפי שנקראו מכולות העץ, בהן נארזה תכולת ביתם של העולים) שהביאו עמם, נפל למימי נמל חיפה. לא רק שכל הריהוט היפה והאהוב של ביתם ניזוק, אבל השקעתם באלפים רבים של מחטי מכונת תפירה, ירדה אף היא לטמיון. המחטים החלידו ובמקום לממן את צעדיהם הראשונים, הושלכו לפח הזבל.  

אבי עבד במסחר כל ימי חייו. כאשר עלה ב-1949, בגיל 53, היה צריך לעניות דעתי ללכת לאולפן, ללמוד עברית בסיסית ועם הידע שלו ביידיש, יכול היה להמשיך במקצועו. אינני יודע מי היה החכם שייעץ לאנשים מבוגרים, שמעולם לא עסקו בעבודה גופנית, לאמץ לעצמם משלוחי-יד חדשים, אבי מכל מקום השקיע את חסכונותיו הדלים בהקמת לול מטילות וניסה להתקיים ממכירת ביצים.

ביתם הראשון של הוריי בארץ היה צריף שבדי בגבעת עמל, הרצליה. אני הייתי באותה תקופה בקיבוץ, אבל מהחופשות בבית אני זוכר את הנסיעות אל "אגרא", המחסן ממנו הבאנו את שקי התערובת לעופות. גבעת עמל הייתה באותה תקופה שכונה בפאתי העיר ובלילות יללו התנים במרחק לא רב מחלונות הבית. להוריי היה כלב, (שמו בישראל היה מופתי), אך נביחותיו הנואשות לא עשו כל רושם על התנים ובכל פעם שאחד מהם התקרב אל הלול, בעלי הכנף המפוחדים הקימו מהומת אלוהים. אבי המסכן נאלץ לא פעם באמצע הלילה לרוץ לחצר, כדי לבדוק אם אחד הטורפים לא חדר אל לולו. באחד הלילות התחוללה גם סערה איומה שהעיפה את גג הלול.  

אם לא די בכך שהוריי פותו לעסוק במקצוע הלולנות, הרחוק כל-כך מנסיונם הקודם בחיים (ואיש לא שלחם לקורס להסבה מקצועית), יועץ הסתרים שלהם לא שקט על משמרתו ושכנע את אבי לקחת על עצמו גם את הדאגה לאספקת החלב לתושבי שכונתו. הוא רכש כרכרה בעלת שני גלגלי גומי, חמור, כדים וכלים נחוצים אחרים ונסע כל בוקר לתנובה למלא את כדיו. באותם הימים שלפני הנהגת הפיסטור והמצאת בקבוקי החלב - והשקיות והקרטונים שהחליפו אותם - היה מראה מקובל לראות ברחובות, לצד מחלק הקרח, גם את מחלק החלב. אבי נסע לאט ברחבי השכונה והנשים יצאו אליו עם כלי קיבול שונים לשמע צלצולו. (ממנהגי התקופה: מה היה הדבר הראשון שאימי עשתה, בדומה לכל עקרות הבית האחרות, אחר שהביאה את החלב הביתה? היא שפכה אותו ל'סיר החלב' המיוחד והרתיחה אותו. אינני יודע מה קרה אצל אחרים, אצלנו לפחות, החלב הרותח גלש לעתים קרובות וריח גז חריף פשט בבית. אחד המלאכות המעצבנות היא ניקוי הגז משיירי חלב שרוף).

הסוחר הממולח שמכר לאבי את חמורו, ניצל את תמימותו ומכר לו אתון בהריון מתקדם, שהמליטה כעבור שבועות אחדים. העייר הבריא שנולד, קיפץ לצידי אימו בסיבוביה היומיים בשכונה, לשמחת הילדים. הוריי אהבו בעלי חיים וטיפלו במסירות באתונם שקראו לה יולצ'ה ובבנה שגם לו הוענק שם הונגרי: יאנצ'י.

ביום חמסין לוהט, התקלקל החלב בכדיו של אבי ואם מתוסכלת לשני ילדים פעוטים, קיללה אותו נמרצות ואף פתחה לו את הראש עם הסיר הריק שאחזה בידה. אימי קראה לי  לחזור הביתה בדחיפות וכדובר עברית רהוטה, "לנקוט באמצעים". אינני זוכר את סופה של הפרשה המסוימת הזאת, אבל כל ההתנסות החלוצית האומללה הזאת הסתיימה בכך שאבי חטף התקף לב ונאסר עליו לעסוק בעבודה גופנית.

הוריי מכרו את לולם הרעוע על עופותיו, את העגלה, הכדים, אמרו שלום בצער לשני בעלי החיים האהובים ועברו לגור ברעננה השכנה. אימי שהטיבה לסרוג ולתפור, הפכה למפרנסת הראשית. הם קיבלו דירת בטון צנועה ברחוב פרדס משותף בעיר והדרך לביתם אכן הובילה דרך פרדסים מוריקים. פעם, בזמן שירותי הצבאי, בדרכי להוריי, כאשר סרתי אל בין העצים, כדי להיענות לקריאת הטבע, זינק עליי שומר, שהציבו במקום הפרדסנים שזעמו על כך שהעולים שגרו בסביבה, התייחסו אל הפרי העסיסי כאל מן מהשמיים וקטפו ממנו בחופשיות ככל שהיה נחוץ לצרכיהם.

הוריי עשו כל מאמץ, כדי לברוח מהמקום הנידח הזה, הרחוק מהמרכז, שלא היו בו חנויות ואף כביש סלול לא הוביל אליו. בהזדמנות הראשונה עברו לת"א, שם גרו בצפיפות, בדירה משותפת עם משפחה אחרת. את הדירה ברעננה מסרו בחזרה לסוכנות ואף לא קיבלו כל תמורה כספית עבורה.

צחוק הגורל הוא, כי רחוב פרדס משותף ברעננה הוא כיום אחד הרחובות היוקרתיים ביותר בכל הארץ, רצוף ווילות יפיפיות.