מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק, וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר. צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶך, וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת. יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב. כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ, וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה. אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח, וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ. רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה, וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה".   (משלי י"ג/ה'-י')

הפסוקים שלפנינו מדגישים את ההבדל המהותי בין הצדיק והצדקה לבין הרשע והרישעה, את ההבדל היחסי בין עשיר לעני, את הברכה השורה בעשייה ישרה והוגנת אצל צדיקים העושים מלאכתם נאמנה ואת יתרונם של אנשי התבונה, הפועלים בחוכמה ולא נחפזים, אלא שוקלים את מעשיהם ונועצים באחרים.

"דבר שקר ישנא צדיק, ורשע יבאיש ויחפיר" - את התרמית, מעשה העוול, שונא הצדיק - הדבק בצדק וביושר. כאשר, מעשה התרמית שהוא חוסר צדק, גורם לרשע - הדבק ברשעה - בושה וחרפה.

"צדקה תיצור תם דרך, ורשעה תסלף חטאת" - כלל ידוע הוא: דרך החיים בצדקה כמידת צדק, תשמור את ההולך בדרך הישר. ואילו הרישעה כמידת רשע, תעוות את דרכו של איש שהסתבך בחטאים.

 "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" - ניתן ללמוד מפסוק זה בשני אופנים: א. יש אדם שהוא מעמיד פנים שהוא עשיר, בעוד שהוא אדם חסר כל. לעומתו, יש אדם המעמיד פנים שהוא עני, נטול אמצעים, בעוד שהוא בעל הון רב. מה שמשפיע כאן על האדם זו החברה - הלחץ החברתי כפי שהוא חש לפה ולשם.

ב. יש אדם שנעשה במשך הזמן עשיר ולפתע מאבד את הכל ונשאר באין כל. לעומתו, יש אדם שירד מנכסיו ולפתע זכה בהון רב. נמצאנו למדים שהעושר והעוני הם מאת ה'. הכל נזיל והפיך וגם יחסי, אובייקטיבי או סובייקטיבי.

"כופר נפש איש עושרו, ורש לא שמע גערה" - העושר מצד אחד, מעמיד את בעליו בסיכון של עושק, באמצעות שוד או חטיפת אנשים לצורך כופר נפש. דהיינו, העושר עלול להביא את בעליו לאלימות. אולם מצד שני, העושר מאפשר מתן כופר נפש והצלת חיים. הרש דל האמצעים לעומת העשיר, לא מהווה אובייקט שינסו לקחת ממנו את רכושו באלימות. הרש לא שמע צעקות - אלימות מילולית או פיזית. כי אין לו כלום ולא יאיימו עליו כדי שיפדה עצמו בממון.

"אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך" - ההצלחה תאיר לצדיקים פנים ותוסיף ותגבר ותביא שמחה ועונג לעושיה. ואילו הצלחת הרשעים שעשייתם רמיה, תדעך ותכבה כנר. הארת הפנים לצדיקים היא קבועה ומושרשת, בעוד שהארת הפנים לרשעים היא זמנית בהחלט.

"רק בזדון יתן מצה, ואת נועצי חוכמה" - מי שנוקט בדרך הרשע, בלי לחשוב ולשקול את מעשיו, אלא פועל ספונטנית - מיידית, במהירות שהיא פזיזות, הוא יתן מצה - יביא עצמו לידי מריבה. לעומת זאת, החוכמה היא נחלת אנשי התבונה בעלי החוכמה, שאינם נחפזים וממהרים, אלא שוקלים היטב את מעשיהם והשלכותיהם, תוך שהם נועצים באחרים, כדי לשמוע עוד עצה או דעות.

  ד"ר אברהם גוטליב