ביום מן הימים שאל אותי אחד מנכדיי, אם אני מכיר את שיריו של משורר ישראלי ידוע, כי הוא צריך להכין עבודה אודותיו עבור בית הספר. הצטחקתי. כאשר שאלני מדוע אני צוחק, הייתי במבוכה. בשעתו, שנות ה-50 של המאה שעברה, הזדמנו מספר פעמים לאותה חברה עם במשורר הזה. לא היינו ידידים והסתפקנו באמירת שלום זה לזה. ערב קייצי אחד ישבנו בגינה תל-אביבית, עישנו ופיטפטנו על דא והא, כאשר הוא ניגש אלינו וביקש לשוחח בפרטיות עם חברתי באותה תקופה, נינה (מהסיפור "הרוסיות באות..."). השניים התרחקו למרחק-מה אל מאחורי שיחים אחדים וחזרו כעבור מספר דקות. לא שאלתי את נינה על מה דיברו, אך כאשר לוויתיה לביתה ורציתי להיפרד ממנה בנשיקת לילה טוב, היא דחתה אותי. "לא אוכל לנשק אותך, כי (שם האיש) לכלכך לי את הפה".

לנכדי ספרתי את האמת, אם כי לא את כולה. אמרתי לו, כי לא קראתי את שירי המשורר הזה, אבל נתקלתי בו בנעוריי ובנעוריו, כאשר ניסה לנשק לחברתי והיא סירבה לו.     

אחד היתרונות המתלווים לגיל המתקדם - לדאבוני, אין רבים כאלה - שאתה צובר נסיון רב בשטחים שונים, פוגש מאות אנשים במסלול חייך, בביה"ס, בתנועה, בצבא, במקומות עבודתך, בחיי החברה ולעתים, כשבני שיחך הצעירים יותר מזכירים את שמו של אדם שקראו עליו בעיתון, שמעו עליו בחדשות, שהתפרסם בהישגיו, הסתבך בפרשייה כלשהי, או להבדיל, הוענק לו פרס יוקרתי, אתה יכול לעתים להצהיר: "אני מכיר אותו!" אם יש לך, מלבד ההיכרות עם האיש, גם סיפור טוב אודותיו, הרי זכית ברבע השעה של התהילה שלך (ברוח אמרתו המפורסמת של אנדי וורהול).

הארץ שלנו אינה גדולה, תל אביב אינה מטרופולין ולפני קרוב לשישים שנים, כאשר עזבתי את הקיבוץ והגעתי העירה, הייתה פרובינציאלית הרבה יותר. האנשים היו יותר פתוחים, צורות הבילוי ומקומות הבילוי, היו עממיים יותר ויכולת בקלות להיתקל בידוענים, שאז היו פחות כאלה וגם אם הופיעו בסרטים, בתיאטרון, פרסמו ספרים, שירים, לא היו מנותקים מקהלם.

הזכרתי כבר פעם, כי בסוף שנות החמישים, הרבה לפני עידן הוידיאו, ספריות הסרטים והסינמטק, חובב מושבע של קולנוע איכותי בשם שיש (ישעיהו) קולר, היה מקרין סרטי איכות במחסן פרטי קטן ברחוב גרץ, לא רחוק מרחוב דיזנגוף, במחסן היו עשרות כסאות מכל הסוגים והצורות, כמעט ולא יכולת למצוא שניים דומים וההצגות התקיימו בכל יום שישי, אפילו ביום כיפור. ערבים אחרים העברנו במסעדת `קליפורניה` של אייבי נתן ובית קפה `כסית`. במיוחד זכורות לי חגיגות יום העצמאות שנמשכו עד אור הבוקר. שרנו שירי ארץ ישראל וכולם נהנו, למרות שלא היה עדיין זכר לרעיון האווילי לצייד חוגגים בפטישי פלסטיק וספריי קצב. בשני מוקדי הבילוי האלה ישבנו מרפק ליד מרפק עם `ידוענים` כמו גילה אלמגור, אילי גורליצקי, אורי זוהר, אפרים קישון ואחרים, אבל איש לא ראה בכך דבר יוצא דופן.

את המחזאי יוסף מונדי ז"ל יצא לי להכיר באופן אישי. לפני שהתפרסם, עבד לפרנסתו  בעבודות שונות ובאחת מהן, זכיתי לעבוד עימו יחד תקופה מסוימת. הלוואי והייתי יכול לומר, כי שוחחנו על רעיונותיו הספרותיים ועזרתי לו בהערותיי הבונות, אבל אין זה נכון. לא זכור לי, כי הזכיר משהו משמעותי, למעט העובדה, שבערבים אינו מרבה לצאת, משום שעוסק בכתיבה.

גם בעבודתי בדפוס לווין-אפשטיין במשך 11 שנים, הכרתי מספר אנשי-שם. עם הצייר שמוליק כץ ז"ל, שאחדים מספריו הודפסו בדפוס זה, מצאנו שפה משותפת, תרתי משמע (גם מוצאו היה מהונגריה) וקשרינו נמשכו עד יום מותו. הציירת צילה בינדר, ידידתו של נתן אלתרמן, היגיעה אלינו גם היא, לרגל הדפסת אחת מעבודותיה ועוררה התרגשות בין הפועלים, כאשר השתזפה בחצר המפעל, שכובה על ארגז עץ, עד לסיום הדפסת יצירתה.

הבעיה, עם חלק מהסיפורים על האנשים בהם נתקלתי, שמפאת כבודו של גיבורם ומפחדן של תביעות לשון רע, עליך לעשות כל מאמץ, כדי להסוות את פרטי גיבורך בסיפורך. יש לי חבר ילדות, או אולי יהיה זה נכון יותר לומר, היה לי חבר כזה, שלפני קרוב לחמישים שנים פגשתיו בחו"ל. הייתי בסוף טיולי, כספי אזל (לא היו עדיין כרטיסי אשראי) והייתי על סף ייאוש, כאשר נתקלתי בו באקראי ברחוב. הוא הזמינני לארוחה בדירה ששכר, הלווה לי סכום קטן של כסף ובכנות, הייתי אסיר תודה על עזרתו. כעבור כארבעים שנים, כאשר כתבתי את ספרי הראשון, תיארתי את הפרשה, ציינתי את שמו הפרטי, את העיר בה נפגשנו וגם את שם המורה, אצלו השתלם בניכר. בבדיחות דעת, הזכרתי גם שני פרטים אישיים נוספים על מנהגיו.

איש זה הוא כיום אומן מפורסם וכשהוזמנתי לאירוע שנערך לכבודו, הגשתי לו במתנה עותק מספרי, עם הקדשה חברית, שהכילה גם הבעת תודה בפעם נוספת, על עזרתו אז. כעבור כחצי שנה, כאשר הזדמנו שוב לאירוע כלשהו, התנפל אליי ידידי זה בחמת זעם רבה כל-כך שחששתי פן ירים עליי יד: "איך עוללת לי דבר כזה, השחרת את פניי ברבים, יכולת לפחות לשנות את שמי הפרטי ולהסוות את נסיבות נסיעתי לחו"ל."

התנצלתי מספר פעמים, בכנות לא חשבתי, כי סיפור כזה שהתרחש בנעורינו, עלול לפגוע בו (ספרי שהתפרסם לפני יותר מעשור, לא זכה להצלחה רבה ואם לא הייתי מגיש לו אותו כשי, לא היה כלל יודע על ההערות שהביכו אותו). שלחתי לביתו גם כרטיס שנה טובה, עם התנצלות נוספת, אבל אינני חושב שסלח לי.

מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין. אני מסתובב בעולם עם עיניים פקוחות לרווחה, תמיד מוכן לשמוע סיפורים אודות מוזריותיהן של הבריות, אבל אם עוד פעם יתחשק לי לפרסם את אחת המעשיות האלה, אעשה כל מאמץ, כי אתם הקוראים לא תדעו במי עסקינן. הרי העיקר הוא הסיפור הפיקנטי ולא גיבורו המפורסם פחות, או יותר.