1 ינואר 2010

האם משחק מכור?

איננו יודעים לאשורו באם הנשיא לשעבר מר קצב אשם או זכאי (באשר המשפט התנהל בדלתים סגורות), אך אנו כרבים וטובים במדינת ישראל אינם נותנים אמוננו במערכת המשפט הישראלית (כ- 55% מתושבי ישראל איבדו אמונם זה מכבר במערכת המשפטית בהתאם לסקרים רבים).  אך הנסיבות האופפות את המשפט, ההקשרים השונים, מעלים תחושה קשה של אי נוחות וחשש כבד כי הצדק לא נעשה ולא ניראה במקרה משפטו ופסק דינו של הנשיא לשעבר משה קצב.  בסופו של יום ידרדר "משפט קצב" את אמון הציבור במערכת המשפט לתהומות עמוקים נוספים.

אכן מר קצב עשה טעות גורלית.  טענתו כי מעולם לא היה בקשר מיני עם המתלוננות בפשטות ובמבחן הנסיבות אינה ניראית הגיונית.  סביר יותר להניח כי הוא היה מצוי ביחסי הסכמה של "תן וקח" עם המתלוננות אשר איתננוהו בשרותי מין בתמורה לטובות הנאה חומריות במקום העבודה (מליוני נשים וגברים נוהגים כך בעת כתיבת שורות אלו ובכל רגע נתון אחר).  סביר להניח כי בשלב מסוים לא רצה, נסוג או לא יכול היה מר קצב למלא יותר את כל מאוויי הקידום של המתלוננות והללו, כל אחת בתורה, גמלו לו בנשק רב העוצמה הגדול ביותר כנגד גברים שנתן המחוקק הישראלי האוויל בידי נשים שרלטניות דהיינו, החקיקה הדרקונית, המופרכת לעין שיעור, זו המקעקעת ומהרסת מרקם חיינו החברתים,  בנושא ההטרדה המינית.

מה גרם למר קצב להכחיש את המשתמע והברור לעין כל, רק הוא יכול להשיב, אך סרובו להודות בכך נתן נשק ותרוץ רב עוצמה בידי שופטים מוטים ומשוכנעים באשמתו ממילא, לתייגו כשקרן.  נעיר כאן כי אפילו ומר קצב יצא שקרן, אין הדבר מעיד בהכרח ואסור לקשור זאת לענין "אשמת" האונס ללא הוכחות תומכות מוצקות נוספות המסירות כל ספק סביר.

1. במשפטו של מר קצב התהפכו היוצרות.  בסיסו של המשפט במדינה דמוקרטית הוא כי נאשם מוחזק חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו.  היוצא מכך הוא כי על המתלוננות ועל התביעה המיצגת אותן להוכיח את אשמתו של הנאשם "למעלה מכל ספק סביר"  (ההדגשה מאד חשובה כאן ובפרט במשפטי "מילה מול מילה").  לאמיתו של דבר, בראיית השופטים מר קצב הוחזק אשם מלכתחילה (כאשר איננו מתעלמים כאן מנטייתו לפלרטט ולהשיג חסדים מיניים) והיה עליו להוכיח חפותו.  זהו מעשה שלא יעשה והשופט/ות חטאו כאן באורח בילתי יסולח כנגד אושיות הדמוקרטיה ועקרונות סידרי המשפט.

2. משפטי אונס הינם בעייתים מטבעם באשר ברגיל עומדת מילתה של המלוננת כנגד מילתו של הנאשם וכל שאר ההוכחות התומכות הינן ברגיל נסיבתיות.  גם משפט זה לא חרג ממסגרת "מילה מול מילה".  הוכחות תומכות נוספות בגירסות המתלוננות היו חלשות ומזגזגות ויעידו הסוסי הפרקליטות באשר להגשת כתב באישום, גם הם בחלקם המכריע חשו כי הקרקע כאן אינה יציבה כלל וכלל.

למרות שהמדובר באמון השופטים בצד זה או אחר, נחרצות פסק הדין מלמדת כי קיימים היו גורמים נוספים אשר אנו עמדים עליהם במאמר זה ואינם קשורים בהכרח בעשיית צדק או בחשיפת האמת.

3. ניהול המשפט בדלתים סגורות מעלה תהיות רבות.  הטיעון כי הדבר נועד להגן על המתלוננות הוא אווילי ומאחז עינים.  זהותן כבר נחשפה לציבורים גדולים ותלך ותחשף עוד ועוד, בעידן האינטרנט אין שליטה על כך.  סביר יותר להניח כי ניהול המשפט בדלתים סגורות בא על מנת להסתיר את העדויות התומכות בטיעוני קצב, למנוע מבוכה קשה מפרקליטות המדינה ורשויות החוק עקב התנהלותן בתיק זה ובכך איפשרה לשופטים בכוונת מכוון,לקבוע כי מר קצב שיקר והרבה, בלא שניתן היה לבדוק בעין השמש המחטאת, את המתחולל לאשורו.

גם הטיעון כי קצב שיקר (למעט ענין יחסי המין בהסכמה), אינו רציונלי.  שהרי השופט/ות באו חמושים באמונה יוקדת בצידקת המתלוננות מלמפרע (פסק הדין מעיד נאמנה) וכך כמובן שכל טענה שכנגד שהעלה קצב תויגה כשקר-לעומתי, לעומת "האמת האבסולוטית" של המתלוננות.

4. במאמר קודם כבר תארנו את השתלשלות הענינים המתכנה "תפירת תיק", זו ההשתלשלות היזומה במקרים רבים אחרים בידי אותה בורית-דייניש ויש לשער כי המקרה חזר על עצמו גם בענינו של מר קצב.

אין כל יסוד לפסול את ההנחה דווקא במקרה זה כי אימתה של בורית דייניש לא נפלה שוב על השופט/ות. והללו "ייצרו" פסק דין "ברוח המפקדת".

5. במדה והיה מר קצב נימצא זכאי הרי שפסיקה זו היתה יוצרת טלטלה מזעזעת אמות הסיפין של כלל מערכת המשפט הישראלי עד כדי קיעקועה הסופי.  תוצר הלוואי של מצב זה היה חיסול שלטונו של השמאל הקיצוני על מדינת ישראל הנישען בטבורו, ראש ועיקר על שליטתה של החונטה האשכנזית, הלבנה, הרחבייתית, דרך מערכת המשפט על מדינת ישראל.  איננו חושדים בשופטת בורית-דייניש כי סכנה זו נעלמה מעיניה ומירב הסיכויים כי אכן ניתנו הוראות עלומות מתאימות לצוות השופטות לא לאכזב ולשפוט אשם, "ברוח המפקדת".  

גם נחרצות הפסיקה וקביעותיה הקשות מעידה על כוונת מכוון להקשות ככל האפשר על שלב העירעור בפני אותה ממש בורית-דייניש והמשתמע לכן מעיד על תאום והכוונה מקדימה לכאורה בין המדרגים המשפטיים.

פסק הדין מגלה מגמה חמורה מעין כמותה.  השופטים הפכו לסנגורים של התובעות ולקטגורים של מר קצב.  הם לא ניסו, אפילו למראית עין לשמש סוכנים הוגנים של שני הצדדים כפי שאמורים היו לנהוג.  השופטים לקחו צד, את צד המתלוננות וניהלו בגבהות לב משפט חד צדדי.

השופטים יכלו להציל את כבודם וכבוד מערכת המשפט במדה והיו מעלים הסתיגויות, ספקות לגיטימיות ואף דעת מיעוט מול רוב, המתחייבות ממסכת הארועים העדויות והעובדות השזורים ב"תיק קצב".  משלא עשו כן, ניראה כי באיוולתם התחרו בינהם מי יפיס יותר את דעתה של "המפקדת" ובכך היטילו צל כבד על נאורות וחתירה לצדק ואמת בשפיטה הישראלית .

6. קיים חוסר הלימה מוחלט בין השתלשלות הענינים משך שלש השנים שקדמו למשפט ולמשפט עצמו.  ההיסוסים וההתנגדויות שליוו את הכנת כיתבי האישום השונים, שקרים ועדויות סותרות שמסרו המתלוננות במשטרה וניברשו כלא היו בידי השופטים, מלמדים על כרעיים דקות התומכות בגירסת המתלוננות.  מאידך-גיסא, הדיסוננס הנחרץ של פסק הדין הגורס אשמה גורפת ללא הרהורים ללא ספקנות ולו מקצתה מלמדת על "הגורם הנוסף" שאינו ממין הענין שהדריך השופטים ב"שיקוליהם" ובפסיקתם..

7. פורסם כבר מזה זמן ברשומות כי אחוז ההרשעות בבתי משפט ישראלים המגיע ל- 99%, הינו הגבוה ביותר בעולם (אחוז הרשעות מקובל במערב הוא כ - 75% ), הינו עולה אפילו על זה של המדינות הטוטליטריות ביותר בחלד, איראן למשל.  הסתברותית, לא היה לנשיא קצב כל סיכוי.

התרבבותו של פרקליט המדינה לדור כי ההרשאה מוכיחה את "עליונות מערכת המשפט הישראלית" אין אווילית ממנה.  שהרי כמוהו כאומר כי במדה והיתה פסיקת זיכוי הרי שהדבר היה בהכרח מוכיח את שיפלותה של המערכת ומכאן ברי כי לטעמו ולטעם מערכת הפרקליטות ובתי המשפט הרי התוצאה המתבקשת היחידה הינה הרשעה שהרי כמובן רוצים הם ב"עליונות המערכת" הלא כן?

8. תקשורת דרקונית, חזירית הפכה את הנשיא לשעבר לאשם באונס עוד לפני שאף הוגש כתב אישום.  הופעתה אמש בתקשורת של השופטת לשעבר עדנה בקנשטיין אשר גרסה כי אין מסע תקשורתי מתוזמר משפיע על שיקולי השופטים, הינה טענה מצוצה מהאצבע, אווילית, מתחסדת וכוונתה להטעות הציבור.  אין מצב שבו מסע תקשורתי אלים וחסר עכבות כפי שנוהל כנגד מר קצב, לא השפיע על שיקולי המערכת המטפלת בהגשת כתב האישום ובוודאי שהישפיע על השופטים.  פסק הדין מעיד כי השופטים היו מושפעים, 10 פעמים מושפעים.

9. הפמינזם החזירי במדינת ישראל הפך לבעיה אסטרטגית קיומית ישראלית.  אירגוני הנשים המיליטנטים מכתיבים את סדר היום הלאומי תוך ראיה צרה ובילתי מידתית בעליל של סידרי העדיפויות הלאומים.  ברור למעלה מכל ספק כי בבתי הכלא הישראלים נמקים נאשמים ומורשעים בעברות מין החפים מפשע באשר הפרקליטות המכילה כ-70% נשים, חלקן מוכוונות מטרה "לנקום" בעולם הגברים כבר תדאג להוציא את ביש-הגדא התורן אשם, בעוד שהשופטים-שופטות רובן יוצאות הפרקליטות ממילא, עוקבות אחר עברן הפמיניסטי-חזירי בנאמנות רבה.

מגמת החלשתו של צה"ל בידי אותם אירגוני נשים מיליטנטים נימשכת ומתעצמת.  אירגוני הנשים מכוונים להוריד את מדינת ישראל על בירכיה על מנת להביא למצב של "מדינת כל אזרחיה" (הפלשתינים).  מלחמתם של האירגונים הללו במגדר הגברי באשר לכל נושא ההטרדות המיניות הינו אבן יסוד במגמה זו.

אנשים טובים ומוכשרים מדי מסולקים מהדרך באמצעים משפחיים על מנת לפנות הדרך או לסלק התנגדויות לאיוש משרות על ידי נשים אשר מרבית הכשרתן נעוצה במפשעתן (מקרה ניצב בר-לב והאתננית אינס א' הינו אופייני ובהחלט מעיד על הכלל).

קיימת תחושה חריפה של אי נוחות כי שופטים ובעיקר שופטות נוקטים בקו של "תקינות פוליטית" בניגוד לנהייה אחר הצדק באשר אינם רוצים להגיע לעימות עם אירגוני הנשים העוצמתים, אותם אירגונים פמיניסטים-דורסנים הנאבקים להרשיע גברים ללא תלות במקרה המונח לדיון בפני השופטים בשם אג'נדה פמיניסטית רדיקלית.

גם בענין זה, כמו גם נסיון העבר, ברי כי נפלה אימתם של אירגוני הנשים על השופט/ות כבכל המשפטים המגדריים הנערכים מזה למעלה מעשור במדינת ישראל.  האימה הזו מטה משפט ומשליכה חפים מפשע לשנים ארוכות לבית האסורים.

10. אין ספק כי האשה היא האדון הבלעדי על גופה.  מאידך גיסא, בין קביעה זו לבין התנהלות של חיזור בין גבר לאישה עדיין המרחק רב.  נושא בלעדיות האשה על גופה עומד בעניני אונס או תקיפה-לעומתית פיזית ברורה כאשר אין ספקות באשר לכך.  אך נושא החיזור בין גבר לאשה נימצא כולו באזור הדימדומים שבין סרוב מלא, ולהסכמה מלאה לקיום זוגיות ויחסי מין.  כאשר מנסות משרתות עצמן ומגזרן לטשטש מוחנו כי "לא זה לא", אנו איננו משוכנעים.  אכן, לעיתים "לא זה לא" אך למצער כל אחד מעמנו יכל להעיד מנסיונו האישי כי במקרים רבים "לא זה כן" ואף היפוכו "כן זה לא" אפשרי, הענין כולו הוא בנסיבות המקרה.  נידרש הרבה שכל ישר וראיית עולם רחבה על מנת לבור התבן מן הבר דהיינו, זיהויו של הגבול הדק שבין חיזור לבין הטרדה.  ואכן, חוקי ההטרדה המינית בישראל הפכו לכן את החיזור התמים, החיובי למסלול מכשולים משפטי המוביל לעיתים להרס חיי המחזר התמים, אשר כל מקורם הוא באי הבנה או בשוני תרבויות.

11. הרכב השופטים ניראה מוזר וזו בלשון המעטה.  שופט ערבי נוצרי אשר ניראה כי אינו בוחל בהצגת ישראל באור שלילי (הוא כבר עשה זאת בפעילותו בוועד למען ערביי יפו) ושתי פרקליטות אשר נוהות אחר ההגנה הגורפת המגדרית האופיינית לשופטות (ולעורכות דין) בישראל.  לכל הללו המפמפמים "שיוויון לערביי ישראל" נזכיר כי התאמת הרכב שופטים למקרה פרטני מסוים הינה מקובלת בכל אומות העולם וגם בישראל, למצער בכל דיון משפטי חשוב.  למצער במראית העין, נוצק הרכב השופטים ב"משפט קצב" על מנת למצאו ולהוציאו אשם כחטא עצמו.  האם נוכל להוכיח האמור?  כמובן שלא.  מערכת המשפט הישראלית הינה מערכת שאינה פולטת ואינה קולטת, הינה "מערכת אולימפית" הממנה את עצמה ונותנת דין וחשבון לעצמה בלבד.  והדמוקרטיה?  נו, בני מעינו כואבים עלינו כאשר אנו צוחקים.

12. חוקי ההטרדה המינית במדינת ישראל הינם מעורפלים ובכוונת מכוון, משני טעמים עיקריים.  האחד, אין אפשרות מעשית לכסות בחקיקה פרטנית את כל מגוון האפשרויות של ההתנהלות האנושית בעניני יחסי גברים-נשים.  השני:  העירפול הסובב את החוק מאפשר לשרלטנים ומשרתי טובת עצמם והאג'נדה המכתיבה מהלכיהם (כדוגמת אירגוני הנשים ונציגותיהם בפרקליטות ומערכת השפיטה), לתמרן ולתעל למצער את מהלך המשפטים לכיוון הרצוי להן דהיינו, הרשעתו והשלכתו של מושא התלונה לכלא לשנים רבות.  החוקים הללו אשר כוונתם בעת חיקוקם היתה נאותה דהיינו, להגן על נפגעות הטרדה מינית, נחקקו ברשלנות, אפשר מכוונת והפכו לחוקים דרקונים שהחברה האנושית אינה יכולה לעמוד בם.  על חוקים אלו להשתנות, להשתדרג או להתחסל.

13. זכרוננו הציבורי נוטה להתעמעם עם חלוף הזמן, עובדה המנוצלת כדבעי על ידי שרלטנינו החביבים.  הנשיא קצב, היה הראשון (שהעז) לשבור את ההגמוניה של "ישראל הראשונה", האשכנזית, "הרחבייתית" על מדינת ישראל.  ישראל הדשנה, השבעה, הלבנה, לא סלחה לו מעולם על כך.  חלקת אלוהים הקטנה בבית הנשיא היתה שמורה ומובטחת לנציגה המובהק של "ישראל הראשונה" הלא הוא שימון פרס והנה היגיע "המזרחי פארח" הזה ו"גנב" את המלוכה מנציגה עלי אדמות של החונטה.   אמנם מר קצב הכשיל את עצמו בכך שלא שלט על נטיותיו המיניות אך כשליו אלו הפכו לנשק רב עוצמה, באורח בילתי מידתי בעליל, בידי "ישראל הראשונה" במלחמתה לשימור ההגמוניה המוחלטת שלה על "ישראל השניה".  מי שיפשפש בזכרונו ימצא לנאמר תימוכין רבים הנימשכים כמובן עד משפטו זה של מר קצב ושלא במפתיע, גם לאחריו

14, עלינו לצפות כעת כמובן למסע מתוזמר, נכלולי ומתחסד של "מערכות השליטה הרחבייתית" וזרועות הביצוע שלהן דהיינו, מערכות התקשורת, המשפט והמשטרה לצאת "להגנת פסק הדין" (לא להגנת פסק הדין מכוונים הם, אלא להגנתם הם עצמם).  כל תאב קידום (וזה כולל למצער את כל כולם), כבר יפסוק שפתים בנסיון לגרד את גבה של "המפקדת". השומע והצופה המושכל והנבון יפריד כבר אמת מספין ולא יניח להללו לטשטש דעתו כמיקודם.  אנו מצפים לראיונות עומק מוטים ומחניפים, כמו גם לכתבות מרקע סכריניות הבאות להצדיק בדיעבד את מסע ההכפשה הנירחב כנגד הנשיא קצב שהביא לפסק הדין הבעייתי (בלשון המעטה) של בית המשפט.

הערכתנו כאן בטורים אלו היא כי אונס לא היה, אך חיזורים עקשנים, אפשר שאף מותחי גבול ואף יחסי מין בהסכמה תמורת הטבות חומריות, היו גם היו.  בין לבין, אפשר כי ארעו תקלות במתן פירוש שונה לכוונות אשר הובנו בעיני מר קצב כהסכמה מתגלגלת לעבר קיום יחסי מין בעוד שמתלוננת מסויימת פרשה זאת כהטרדה מינית כך שניתן אולי למחמירים בינינו לשקול עניני הטרדה מינית בתחילתם של נסיונות החיזור.  אך כך או כך, הובילו נסיונות החיזור ליחסי מין בהסכמה תמורת אתנן-תועלתי.  קשה ומופרך לכן לתייג את שארע כמעשי אונס.

לטעמנו, מר קצב חייב היה לסיים את תפקידו הציבורי המחייב עקב הארועים המדוברים, באשר אלו אינם הולמים נשיא מדינת ישראל, אך היה עליו לעמוד למשפט הציבור לאחר מכן.

במבט לאחור ולאור האמור לעיל, ניראית כיום עיסקת הטיעון בענינו של מר קצב, אשר נדחתה לבסוף על ידו מטעמיו הוא, כתואמת והנאותה ביותר את ההתרחשויות לאשורן בתיק.  ניראה כי דווקא עסקת הטיעון (ולא בית המשפט-המוטה),היא שבחנה באורח אובייקטיבי, ללא הטיה עקב רעשי הרקע הניזכרים לעיל, את ההתרחשויות כפי שארעו ונתנה להן את המענה הנאות ביותר.  מני (הזגזגן) מזוז התגלה בכל שיעור קומתו המשפטית כאן.  הבנתו המשפטית וראייתו את האינטרס הציבורי-לאומי עולה לכן מונים רבים על שיעור קומתם של השופטים אשר בינוניותם נחשפה לעין כל.  כמובן כי מר קצב טעה בדחייתו את העסקה, אך על טעות לא "תולים בככר העיר", למצער לא במדינת חוק מתוקנת.

כאשר אנו ניזכרים בגעגועים ב'ישראל היפה', איננו שתים ליבנו כי הרס מרקם חברתנו עקב קעקוע היפה, הנאות והחיובי בנושא החיזור והיחסים שבין גברים ונשים הוא עקב האכילס, אולי המרכזי באובדנה של 'ישראל היפה' מחיינו.  תהליך המשפטיזציה המטורף העובר עלינו ממוטט עלינו, גברים ונשים כאחת, את שנות חיינו היפות ביותר.

האם המשפט ותוצאתו יעודדו נשים להתלונן כנגד ניסיונות להטרדה ואונס?  כניראה שכן, אך בה במדה המשפט ותוצאתו יעודדו נשים להגיש תלונות שוא במספרים גדולים יותר במלחמת המינים המרה המתחוללת במקומותינו.  כיום, כמחצית מהתלונות מוגדרות על ידי משטרת ישראל כתלונות שוא וכתוצאה, עלולים אנו לחזות בעליה משמעותית של תלונות שוא תועלתיות נוספות (בלא האיזון המתחייב בענישה מידתית של מתלוננות השוא, שוב עקב התנהלותה המגדרית החד צדדית של פרקליטות המדינה), אשר יובילו לעליה בהרס חיים, קריירה, עתיד וכליאה לשוא של גברים וכמובן בהרס נוסף של מרקם חברתנו, תוך עליית מפלס המשטמה והמרירות בין המינים לגבהים חדשים.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.global-report.com/aroll/

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf