אני שומע בתקשורת על מקרי התעללות קשים כלפי ילדים בבתי ספר, כמו גם המקרה האחרון שנער התאבד לאחר שנערים מביה"ס נהגו להציק לו. שאלה כמו "איך קורה דבר כזה?" ו-"איך אף אחד לא ידע?" מעצבנת אותי ברמות שקשה לתאר כי אני יודע מניסיוני האישי שלמערכת החינוך יש מדיניות ברורה להסתיר מקרי התעללות, להעניש קורבנות אלימות ולסמן דווקא אותם כ"ילדים בעייתיים". זה לא מקרה יוצא דופן אלא חלק בלתי נפרד משיטה מאוד מקובלת שם בפנים, מאחורי הסורגים של בתי הספר.

חזקים על חלשים

אני יכול להעיד מהניסיון של אבא שלי שהיה נוכח בימי הורים בביה"ס וראה בעצמו כיצד הורים של הילדים הכי אלימים והכי מופרעים, איימו באלימות פיזית של ממש על המורה ועל המנהל ש"אוי ואבוי לך שתזרוק את הילד שלי מבית הספר". בסופו של דבר האלימות ניצחה, הילדים האלימים נשארו בכיתה וילדים חלשים כמוני היו צריכים לשלם את המחיר על פחדנות המערכת.

מומחה בכיר - פסיכולוג חינוכי שעבד שנים רבות בבי"ס צבאי בו לומדים נערים בני 14-18, סיפר לי: "גם שם תמיד היה נער אחד שמשך אליו אש וכולם הציקו לו". "הגענו למסקנה שבמקום שנעיף כיתה שלמה, היינו פשוט מעיפים את אותו הנער, הקורבן". כך אותו מומחה תיאר אותי אישית בחוות דעת שהגיש לבית המשפט:"מושך אליו אש".

ההגדרה הזאת, "נער שמושך אליו אש", היא חלק מטרמינולוגיה, תפישה וחשיבה שמאפיינת מאוד את אנשי החינוך בישראל שרגילים עשורים על גבי עשורים לאותה מדיניות ברברית ואותה גישה מתנשאת ש"רק החזק שורד". אין להם גבולות והם יעשו כל דבר כדי לסמן את הקורבן כ"ילד בעייתי", כולל אבחונים פסיכולוגיים שקריים, כליאה במוסדות טיפוליים ואפילו ניסיון להרחיק אותו ממשפחתו באמצעות הרווחה - גם את זה ניסו לעשות לי(!).

במקרה שלי (ואני בטוח שהיו עוד המון ילדים שחוו דברים דומים) האלימות, ההתאכזרות, ההתעללות, ההשפלות, העלבונות, האיומים, ההפחדות והבריונות הייתה מופנית כלפיי לא רק מצד ילדים אלימים בני גילי אלא גם מצד המבוגרים: אנשים עם כוח, סמכות והשכלה, שהיו להם את כל הכלים והידע המקצועי כדי לעזור לי ובחרו באופן מרושע וזדוני להתנכל לי באופן הכי אישי שאפשר. (מאוד הייתי רוצה לדעת איך אותם אנשי חינוך היו חשים אילו הילד, הנכד או כל ילד שקרוב אליהם היה עובר אחוז בודד ממה שאני עברתי בילדותי???)

ילדות בצל אלימות

סבלתי מאלימות פיזית ומילולית יומיומית קשה וקיצונית ביותר גם מצד ילדי הכיתה, וגם מצד המורה שאצלה למדתי בכיתות ב' וג'. היו לי המון חיסורים והייתה מגיעה אלינו הביתה לעיתים קרובות קצינת ביקור סדיר שאיימה שוב ושוב שיכניסו אותי למוסד סגור לעבריינים ויעמידו את הוריי למשפט על הפרת 'חוק חינוך חובה'. היא שאלה אותי מס' פעמים:"אתה רוצה שבגללך ההורים שלך יישבו בבית הסוהר?".

היא גם הביאה אלינו הביתה שוטר במדים שהסביר לי, ילד בן 8:"חבל שבגיל כזה צעיר תמצא את עצמך בתא קטן וצפוף". אני זוכר היטב איך הייתי כל הזמן בפחד כשהייתי נשאר בבית, מתחבא מתחת לשמיכה, כל מכונית שהייתה מתקרבת הייתה גורמת לי להיבהל והלב שלי דפק מהר כי חשבתי "הנה באים לעצור אותי" (לא פלא שאני סובל כיום בין היתר גם מבעית לב).

זה לא היה איום סרק: לאחר שסיימתי את כיתה ד' הועברתי בהמלצת קצינת הביקור הסדיר לפנימייה בפרדס חנה שרק לאחר מכן גילינו שהיא בעצם מיועדת לילדים עם הפרעות התנהגות קשות. מנהל הפנימייה אמר לי בפירוש:"יש לך תיק שחור במשרד החינוך!" ואיים:"אם לא תהיה כאן - תהיה במוסד סגור לעבריינים".

למזלי הוריי התעקשו להוציא אותי מהפנימייה למרות כל האיומים, ההפחדות והלחץ העצום שהפעילו עליהם. סיפור ההתעללות לא נגמר - רק התחיל. כפי שפירטתי בפוסט הקודם, סבלתי 10 שנים מכל סוג אפשרי של התעללות: גם אלימות פיזית ומילולית, התאכזרות, תקיפה מינית, השפלות, הזנחה, עינויים, כליאת שווא ועוד ועוד ועוד. בסופו של דבר אני ורק אני שילמתי את המחיר, רק אני נענשתי ורק לי יש כתם לכל החיים, כאילו לא מספיקה הנכות הפיזית הקשה שלי.

תארו לעצמכם את גודל האבסורד: להחזיק במשך 9 שנים ילד עם הילדים הכי אלימים, הכי מופרעים והכי מסוכנים ב"אשמת" היותו "ילד יותר מדי שקט" ש"לא משתלב בשיעורי ספורט"!! בתגובה לתלונות של הוריי לגבי האלימות הקשה כלפיי, הייתה מורה שחזרה ואמרה להם במפורש:"הבן שלכם אשם. הוא צריך ללמוד להרביץ בחזרה". זה היה בכיתה ו' בשנת 1990. לפני כשנתיים (2008) יצא לי לדבר עם אחותו הקטנה של חבר שלמדה אז בכיתתה של אותה מורה בדיוק והיא אמרה לי בעצמה:"...היא כל-כך אדישה שאפילו אם יהיה רצח בכיתה, היא לא תשים לב".

רשעים וטוב להם

מה שהכי זעזע אותי והעיר אותי למעשה בגיל 15 הייתה העובדה שלא משנה איזה אלימות מחרידה ספגתי במשך כ"כ הרבה שנים, בסופו של דבר רק אותי כלאו בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי בגלל מחלת ניוון שרירים שלא אובחנה עדיין באותה תקופה, העלילו עליי והדביקו לי כל מיני האשמות מכוערות. רק אני חטפתי צעקות והשפלות ועינויים פיזיים כשקיבלתי תרופות ללא שום סיבה וללא צורך. ללא התמיכה של הוריי, מזמן כבר לא הייתי נשאר בחיים.

הייתה לי בעבר שיחה טלפונית מאוד קשה עם אותה מורה שסיבכה אותי הכי הרבה ותיארה במחלקה הפסיכיאטרית כמה שאני "היפוכונדר" (מדמיין מחלות). אמרתי לה שהיא הרסה את חיי, היא מאוד כעסה וצעקה עליי:"היית מקרה אבוד!" ותיארה שוב את הקושי שלי להשתלב בשיעורי ספורט (כאילו זה מוכיח כמה הייתי "דפוק").

שאלתי אותה איך זה שהייתי עם ילדים כ"כ אלימים ומופרעים שעשו דברים נוראים ובסוף רק אותי הענישו ורק אותי כלאו כמו עבריין, והיא ענתה:"לא נכון, הם היו ילדים רגילים, אתה היית חריג!". רק כדי שתבינו את גודל השקר שלה: הילדים בכיתתי באותו בי"ס אורט אפק היו כ"כ אלימים ומופרעים שהיו מציקים לילדים מכיתות אחרות והמנהלת בעצמה איימה מספר פעמים שהיא תפרק את הכיתה.

אני בעצמי הייתי עד לכך שאחד הילדים ממנו סבלתי המון שנים, שבר לילד מכיתה אחרת את משקפי הראייה כשישבנו בתחנת אוטובוס, רק בגלל שהוא היה עולה חדש והיה לו מבטא. במקרה אחר, הילד הכי אלים ממנו סבלתי עוד מכיתה ב', דחף והצמיד תלמידה מכיתתי לקיר ואיים שיחדיר לה עיפרון לאיבר המין. אני ראיתי זאת במו עיניי. זה היה בכיתה ח'. אותו אחד נעצר ע"י המשטרה רק לאחר שדקר מישהו ורק אז לפתע הייתה דעיכה משמעותית באלימות כלפיי.

יש כאלה שאומרים:"מה רוצים מהמורים? ההורים אשמים!", ו-"החינוך מתחיל בבית". מצד אחד יש אמת בדברים אלה כי כאמור הורים לילדים אלימים איימו באלימות פיזית על צוות ביה"ס שלא יעזו להעניש את הילד שלהם. אבל, זה חלק מהאמת כי למשרד החינוך יש אשמה ענקית בהעצמה של אלימות בני הנוער בעצם העובדה שהם לא מענישים כלל ילדים אלימים ונטפלים דווקא לחלשים. זאת עובדה והמקרה שלי הוא לא היחיד.