"כוס מים מר וייס?" גחן הרופא מעברו השני של השולחן, "תרגע אסביר לך הכל על המחלה" המשיך הרופא, אבל וייס כבר לא שמע כלום מהמשך ההסבר על סוג המחלה שנתגלתה אצלו,רק עצם איזכור המושג גרם לו לחולשה כללית,הוא ידע מה ההשלכות, הוא שמע סיפורים, לא כך רצה לחיות את החלק השלישי של חייו.

אלי וייס עבד מגיל צעיר ברכבת, הוא היה נהג קטר, עבודה שאהב מכל, אהב את ריח הדיזל של הרכבות הישנות,אהב למשוך במצילה שהשמיעה שריקה רועמת,אהב להרגיש את האחריות בראש הטור כשכל הקרונות תלויים בו, סה"כ היה מאושר בחלקו ומלא סיפוק על ההתמדה בעבודה שכ"כ אהב.

וייס יצא מהקליניקה, הליכתו הייתה כבדה מהרגיל ורגליו כמעט ולא נשאו את גופו הגדול, "אלצהיימר" מאיפה זה נפל עליו,אייך יכול להיות שיחיה בעתיד אבל ללא עבר ובמיוחד אייך יבשר למשפחתו ובאופן טבעי הלך לכיוון מקום העבודה, מקום המפלט שלו,שם היה מלך,שם חשב שהמחשבות תעצרנה ואז יוכל לעכל על מה שנתבשר.

הרכבת עמדה דוממת כאילו וחיכתה לוייס שיגע בה כמו תמיד,שצעדיו על רצפת הקרונות תהיינה בריחוף כמו של בלרינה, שמנגינת ליבו בהיותו מוקף במתכת המגושמת הזו תהייה הניגון הכי יפה בתבל.

הוא נכנס לקרון הראשון אחז בשתי ידיו בדלת והביט קדימה, לפתע שמע שיר ילדים בוקע בחללל הקרון הוא הביט לצדדים וראה בלונים,ארגז חול, כדורים,צבעים.

הוא היה בילדותו הרחוקה ,בילדות חסרת הדאגות,עידן התמימות והתום, חיוך גדול התפשט על פניו כשהריח את עוגת השוקולד מועטרת בסוכריות צבעוניות שאמו אפתה לו ליום הולדתו, הוא הרגיש שמרימים אותו 5 פעמים כמספר חייו ,ליבו התמלא שמחה

וגופו הרגיש קל כצבי.

לפתע המנגינה פסקה,הריח נעלם ומושבי הקרון חזרו להביט בו דוממים מעוטרי עור.

וייס הבין שחלם והמשיך לקרון הבא, בטרם הגיע לדלת הוא ידע שיפתח אותה במכת כתף,סוג של הפגנת כח הנעורים והוא נכנס הוא מפזז,הקפיץ את הכדור מספר פעמים באוויר ומסר הלאה,פוסטרים של זמרי רוק מפורסמים עיטרו את קירות הקרון וייס חש את שערו

על כתפיו,הג'ינס המשופשפים לחצו בדיוק במקום שכל נער אהב,סמל הגבריות והאון.

והוא התעורר ושוב מושבי הקרון חזרו להביט בו דוממים מעוטרי העור והוא המשיך...

בקרון השלישי שמע קולות של ילדים ווייס התרגש, אלו היו קולות של ילדיו ורעיתו,את הדלת דחף בגופו כי ידיו היו עמוסות בהפתעות לאנשים היקרים בחייו,הוא ידע שתוך שניות יחוש את הבל הפה שככ אהב להרגיש, את הידיים הקטנות אוחזות במכנסיו "אבא תרים אותי", לאפו הזדחל ריח האוכל הביתי,תחושת הבטחון אחזה בו, זו הייתה חלקת האלוהים הקטנה שלו,עצם מהותו,תוחלת חייו והמשך  מורשתו.

וייס מצא את עצמו דוחף את הדלת הבאה בסקרנות, הוא לא ידע מה מצפה לו שם,הוא קיוה למשהו מוכר ולא מנוכר והדלת שחרקה

נפתחה ו..כלום לא היה המשך לקרונות, הקטר לא עמד במקומו, חלל שחור ופעור במיסתורין,וייס הבין ואז הפנים את הבשורה של הרופא -באם אין קטר הקרונות חסרי אונים,חסרי יכולת תזוזה,חסרי תחושה ועומדים כאנדרטהה

walla! mail - get your free unlimited mail today