רוב מכריי מכירים אותי בשמי החלקי, או המלא, לפי מקום מגוריי, לפי מקום עבודתי, כבעלה של רעייתי, כאביהם של שלושת ילדיי, סביהם של חמשת נכדיי, כנוהג במכונית אדומה ואולי גם כחבר מרץ ומסתפקים בדרך כלל בפרטים ביוגרפיים אלה. העובדה שאני גם ניצול שואה, שייכת להיסטוריה עתיקה ואף אני נוטה לרוב לחשוב על חיי לפני עלייתי ארצה, כמשהו שקרה מזמן, לאדם אחר, אולם לעתים, צפים ועולים הזכרונות. כמו אמש, כאשר צפינו בסינמטק בסרטו המרגש של לודי בוקן "בין איכרים" (unter bauern).   

ראיתי כבר בימי חיי די וחותר סרטים על השואה ולפעמים אני סבור, כי די לי בכך. חשוב ביותר שימשיכו להפיק סרטים כאלה, אבל למה אני צריך לצפות בהם? שיביאו את הנוער לראותם, את אלה המשמיעים הערות בנוסח 'חרא של מדינה', שיציגו אותם בחו"ל בפני קהל שנולד וגדל בעולם ללא מלחמות, שאין לו מושג מה אירע בימי ילדותם של סביו וזה גם לא כל-כך מעניין אותו. כאן טמונה גדולתו של סרט עשוי ביד אומן ככלי הסברה ראשון במעלה. גם אותו טיפוס אדיש, שאירועים שהסתיימו לפני 65 שנים מעניינים אותו פחות מקליפת השום, ייתפס בעוצמת העלילה הסוחפת והדרמטית, יזדהה עם דמויותיה וילך הביתה עם הבנה יותר עמוקה של התקופה ממה שכל מורה להיסטוריה היה מסוגל להעניק לו.

לפי הפרסומים, בחלק מההקרנות בסינמטק תשתתף גם מרגה שפיגל, אשר על זכרונותיה מבוסס הסרט ואנני, שהייתה חברה בנוער ההיטלראי, אבל הפכה בסופו של דבר לידידתה של מרגה, אבל אמש נוכחו בהצגה 'רק' במאי הסרט, המפיק ואחד השחקנים הראשיים, המגלם את דמותו של האיכר שסיכן את חייו ואת חיי משפחתו, כדי להציל את מרגה, אשתו ובתו של חבר יהודי, עמו נלחם כתף אל כתף במלה"ע הראשונה. אני שמח לציין, כי העם היהודי הכיר תודה לאותם האיכרים האמיצים מווסטפליה (משפחות אחרות הסתירו את האב, שנאלץ מספר פעמים להחליף את מקום מחבואו) והם הוכרו כ"חסידי אומות העולם".

בסיום ההקרנה נשאו דברים הבמאי, המפיק, השחקן הגרמני וגם שגרירי גרמניה וצרפת, שארצותיהם השתתפו בהפקה. אותי עניינה במיוחד הערתו של הבמאי (ישראלי, המחלק את זמנו בין הארץ לפאריז), לפיה, בגרמניה לא עודדו את הפקת סרט על 'גרמנים טובים' והיו גם כאלה שניסו להניאו מעשייתו. יש הרבה יותר עיניין בתיעוד הפשעים הנוראים שגרמניה הנאצית עוללה ליהודים.  

זה הזכיר לי, כי גם לי עצמי היו התלבטיות דומות. הרי רוב העם הגרמני היה במקרה הטוב ביותר שותף לעבירה - שלא לדבר על אותם מאות האלפים שהשתתפו בפועל בטבח - והאם יהיה זה מוצדק לציין את אותם המועטים שהראו זיקה של אנושות? האם לא יראו בכך נסיון לטהר את השרץ מכלל טומאתו?

בסוף כללתי בספוריי גם את הקצין הגרמני, שהבחין בבדיקת תעודותיה של אימי היפה, כי באותו יום חל יום הולדתה והביא לה בקבוק שמפנייה וגם את הקצין האחר, שהציל את חייה. כאשר הפשיסטים ההונגריים התכוננו לירות בקבוצת יהודיות וביניהן הורתי, גרמני נרעש - קשה לדעת אם באמת היה כזה, או שרק רצה להגביר את האפקט של דבריו - הפסיקם בצעקות, כי "איש תרבות (!) לא עושה דבר כזה במרכזה של עיר" וגרם לקלגסים לשחרר את הנשים.

סיפורו של הסרט מראה, כי גם בגרמניה של אז אפשר היה להגיד 'לא' וגם אנשים שאהדו את היטלר והיו חברים במפלגה הנאצית (כמו חברו האיכר של הגיבור היהודי), או בהיטלריוגנד, יכלו לנהוג במידת רחמים ולשמור על הערכים האנושיים הבסיסיים, בתקופה בה אלו הגיעו לקריסה מוחלטת. עצם הדבר שהיו רק מעטים כאלה, מפנה אצבע מאשימה כלפי אלה שהעדיפו להעלים עין ובשתיקתם הפכו לשותפים לפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות.