הנוסח "ואתה תצווה", הינו ביטוי יחידי בתורה שאין כמותו, כי שאר דברי ה' למשה נאמרו בלשון "צו", או "אמור", או "דבר" לבני ישראל, והנוסח "ואתה תצווה שולחן השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת תצווה משה רבינו מי המצוַוה - משה רבינו?

"ואתה תצווה" - אלו דברי הקב"ה למשה רבינו, המופיעים בתחילת הפרשה.

" הינו בודד ובלתי נפוץ.

ואכן הדבר תמוה: הלא המצוות הן מה' יתברך ולא ממשה רבינו, הקב"ה הוא המצווה ולא משה רבינו, ומדוע נאמר "ואתה תצווה", שמשה רבינו (אתה) יצווה?

גם המשך הפסוק "ויקחו אליך שמן זית גו'" שישראל יביאו למשה שמן זית עבור הדלקת המנורה בבית המקדש - אינו מובן: את המנורה הדליק אהרון הכוהן ולא משה, ומדוע הביאו את השמן למשה ולא לאהרון?

שאלות אלו ממקדות את דיוננו השבועי לעיסוק במנהיג ונשיא הדור - משה רבינו. ונפתח כמנהגנו במדרשי חז"ל.

יציאה ראשונה מהארמון

אין ספור סיפורים במדרשי חז"ל על הנהגותיו המופלאות של רבן של ישראל, ואנו מתמקדים בשניים מהם - בלידתו ובפטירתו:

את שנים-עשר שנות ילדוּתו עשה משה בארמון פרעה המלך, כשבת המלך, בתיה, מחזיקה בו כבן יחיד, ואינה גורעת ממנו עין אף לא לרגע אחד, ודואגת לכל צרכיו ומחסוריו.

המפגש הראשון בחייו עם ה"עולם החיצון" שמחוץ לארמון, היה בהיותו בן שתים-עשרה, אז ראה לראשונה את עיר הבירה המצרית וחזה בבני-ישראל העמלים בעבדות הקשה ב"עבודת פרך", משה נחרד, הזדעזע ופרץ בבכי מר באומרו: "מי יתן לי את מותי, בראותי את אחי עמלים בעבודה הקשה"!

משה לא יכל לחזות בצער אחיו והוא ניסה לעזור במעשים: החל לסייע לישראל בעבודתם הקשה - לזה סייע בבניה, לזה בעבודת סבלות קשה וכו' וכו'.

הבה נתבונן במעשי משה הילד הצעיר:

ילד תפנוקים הגדל "על כפית זהב" בארמון המלכות, לא נתקל בקושי ומאמץ, מעולם לא עבד עבודה פיזית, אינו יודע מהי מדת הצער והיגון, והנה הוא צופה לראשונה בעבדים מדוכאים ומושפלים; אבל הוא אינו חש ניכור אליהם, להפך הוא מרגיש "אח שלהם", ובאופן טבעי וספונטני הוא פורץ בבכי מר, והוא משיל מעצמו את בגדי הפאר של "נסיך" הארמון ומתלכלך בעבודה הקשה שלא הורגל בה מעודו!

הבשורה שעומד להסתלק מהעולם...

גם בפטירת משה אנו מבחינים בשימת לב ואהבה מיוחדת שלו לישראל:

הבשורה המרה של הקב"ה למשה שהגיע זמנו להסתלק מהעולם - "עלה אל הר העברים .. ונאספת אל עמך", נענית מיד על ידי משה בבקשה למנות יורש, מנהיג לישראל - "יפקד ה' .. איש על העדה .. ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

הראינו מסירות שכזו: גם כשקיבל בשורה קשה על פטירתו, עיסוקו רק בדאגה לעם ישראל, מי ינהיגם אחר הסתלקותו, כי אין לו משל עצמו מאומה, אלא אך ורק דאגה לעם!

גם מנהיגים דגולים המוסרים ומקדישים את חייהם למען הכלל, מניחים לעצמם "פינות קטנות ושקטות" ו"איים קטנים של מרגוע ושלווה", "להיות קצת עם עצמי", "לעשות קצת לביתי"; שונה הוא משה רבינו שכל שדרת ימי חייו, מתחילתם ועד סופם היו כולם בכוונה אחת - אהבת העם ודאגה מוחלטת וכנה בגשמיות ורוחניות לכל בני ישראל מגדול ועד קטן!

מנהיג ישראל

משה רבינו הרגיש את צער בני דורו כצערו שלו ממש: לא כאדם מפונק שקשה לו לראות מראות עגומים וצערם של אחרים, אלא כצדיק קדוש ואיש אלוקים, החש את צער הזולת כאילו זה צערו שלו עצמו.

הדבר דומה לאדם שיש לו כאב באחד מאברי גופו, בידו למשל, שהסבל ועגמת הנפש היא של כל גופו, ואם נשאל: מדוע כולך מצטער ודואב, הלא רק ידך סובלת? תשובותו הפשוטה וההגיונית: ידי היא חלק מגופי והסבל שלה היא הסבל של כל אברי, כל גופי.

כך מרגיש משה שכאבם וצערם של בני דורו הינו כאילו כאבו שלו, שכולם חלק מגוף אחד. כל שרשרת חייו של משה היא למען עם ישראל, הדבר בולט ובה לידי ביטוי ברגעים דרמטיים וקריטיים בחייו.

אמת שדברים אלו נכונים לכל יהודי ויהודי, כדברי אדמו"ר הזקן (פרק לב בתניא) שכל עם ישראל הם גוף אחד, וכשיהודי אחד מצטער זה משפיע על כל הגוף, כלומר על כל בני הדור; בכל זאת יש קשר מיוחד למשה רבינו, בהיותו "ראש" הדור, כמו הראש של הגוף שהוא מנהיג את כל הגוף, והוא שחש את כל אברי הגוף.

בין צדיק לרבי

מעלת נשמת ראש הדור, ה"משה רבינו של הדור", אינה רק בכך שהיא גבוהה יותר ובעלת עוצמה וכוחות יותר מנשמות שאר בני הדור; המיוחד בה שהיא ה"ראש" לכל נשמות הדור.

מכאן יש הבדל בין צדיק לרבי:

"צדיק" שהוא איש אלוקי וקדוש, שאין לו יצר הרע לגמרי (ואדרבה יצרו הרע נהפך לחלק מכוחות הקדושה והטוב) והוא קרוב להקב"ה בכל מאודו - יכול שיהיו צדיקים רבים בכל דור ודור, ואדרבה כל יהודי ויהודי צריך לשאוף ולעשות ככל יכולתו להגיע למדרגת הצדיק (ל"ו צדיקים נסתרים וכו');

אבל "רבי" ראשי-תיבות "ראש בני ישראל", יש רק אחד בדור, שכן הוא הראש לבני הדור, וראש יש רק אחד!

וכשם שה"ראש" הגשמי של כל ייצור משפיע את כוח החיים ומנהיג את כל הגוף, כך הרבי הוא הראש הרוחני, להיותו משפיע את החיים הרוחניים לכל בני הדור. 

בין רב ומנהיג רוחני לרבי ונשיא דור

רבנים ומנהיגים רוחניים - הינם מורי דרך והלכה המלמדים תורה לשומעי לקחם ומדריכים לניהול אורח חיים לפי רוח התורה ומצוותיה; לא רק זאת הוא הקשר בין משה רבינו לבני דורו: משה הוא גם מורה ומדריך וגם חוט המקשר לרובד העמוק ביותר - בנשמה:

הרבי אינו זה שהוא התלמיד החכם הגדול ביותר, אלא זה שנשמתו היא באמת לאמיתה "ראש ישראל", הציבור המתקשר אל הצדיק הם אותם אנשים המרגישים את קשר האיברים אל הראש, שהם יונקים ממנו והוא קשור אליהם.

לכן משה רבינו נקרא "רועה נאמן" (רעיא מהימנא) משום שהוא "רועה" הזן ומפרנס את העדר שלו, את צאן מרעיתו, בני הדור, שיחושו את האמונה בבורא (שהאמונה לא תהיה ערטילאית ומקיפה, אלא תתגלה בחיי היום יום. "מגלה התקשרות העצמית של עצם הנשמה").

לימוד תורת ה"רבי" של הדור

מכאן מבינים את החשיבות העצומה של לימוד תורת החסידות ותורת הרבי במיוחד - שכן היא המקשרת את נשמות בני דורנו אל הבורא, היא הראש הרוחני של כל הדור.

זאת ועוד: תורת "הרבי של הדור" היא התרופה המתאימה "לחוליים הרוחניים של בני הדור":

"דור דור ודורשיו" - לכל דור מנהיגים רוחניים שלו, ואף לכל דור יצר הרע שלו, תאוות מסוימות שעליהם שוקד היצר הרע לפתות את בני האדם, והתורה - "תורת חיים" - ניתנת לבני הדור על מנת שיצליחו להתמודד עם היצר הרע, ולכפות עליו ואף להופכו ל"כוחות האור והטוב",

ראש הדור שהוא המחבר ומביא את היהודי אל הקדושה האלוקית ולשורשי הנשמה האלוקיים. הוא נותן ביהודי את העוצמה להתמודד עם קשיים ונסיונות, מחלות ובעיות.

ואין כמו תורתו של צדיק הדור, כדי להוות תרופה המותאמת במיוחד לחוליי הדור.

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com