עוד אחד מבתי הקיבוץ הקטנים לא העיד על המתחולל בתוכו, איש לא יכל לנחש כי האור החלש שקע מהסלון של משפחת לוי הוא רקע לתפאורה ועדות מצמררת למה שהתחולל בפנים, המעמד שהתרחש היה לרגע, אבל השפעתו והטבעת חותמו עוד יהיו בחייהם של הזוג ששוחח בשקט על-מנת ששני הבנים הקטנים שישנו באותה העת לא ישמעו את הנאמר,נתנו להם לישון עוד לילה שקט במיטה ובמקום שהיה עבורם המקום הכי בטוח ומוגן.

אחרי שסיימו לשוחח על שנייהם הגיעו לנושא הילדים, יוסקה טען שזה לא יהיה הוגן שיקום יקח את מטלטליו וילך סתם ככה והציע "אני רוצה את שימי הבן הקטן ואת תקחי את דוד הבכור".

אחרי כמה דקות של התלבטויות הסכימה  נילי להסדר, החופש מיוסקה ומהסביבה הכ"כ לחוצה גרמו לה להבין שעליה לשלם את המחיר.

למחרת בבוקר ארזה נילי בדמעות את בגדיו וצעצועיו של שימי,חיבקה ונישקה אותו כשהיא לוחשת באוזניו "אנחנו נתראה עוד הרבה,אל תדאג".

מאחורי הסורגים צילום: אלכס קורוצקין מאחורי הסורגים צילום: אלכס קורוצקין

שימי היה קטן מדי להבין ודי שמח כשאביו הושיב אותו על כתפיו ולקח אותו לתחנה לחכות לאוטובוס.

דוד לא הבין כלום מהסצינה הקשה,מבחינתו היה זה עוד יום רגיל,שתכף הולכים לגן ושם יחשק עם חבריו כרגיל.

לאחר מספר ימים כשדוד שם לב שאביו ואחיו לא חוזרים והוא נותר עם אימו לבד שאל "איפה הם",אבל אימו נתנה לו תשובה שכנראה סיפקה אותו בהבנה שהייתה לו לילד בגילו.

הוא גם לא שאל למה הדוד הגיע עם טנדר וכל הבית הארוז הועמס והם נוסעים,אימו הייתה לידו והוא הרגיש מוגן ונאהב.

גם לאחר שנים שהתמקמו בקיבוץ אחר,נושא אחיו הצעיר נדחק לאיזו פינה ודוד לא שאל שאלות, הוא היה הבן היחיד והמפונק של אמא.

יוסקה גם התמקם בקיבוץ אחר ותוך פרק זמן קצר מאוד הכיר אישה אחרת ונישא לה והסבירו לשימי כי  עליו לכנות אותה "אמא" וכך יעשה עד הגיעו לגיל 12 לערך,מבלי לחוש אהבה ממנה במיוחד כשראה אייך היא נוהגת בשני ילידיה האחרים שהפכו פתאום לאחיו.החום שרק אמא יכולה לתת היה חסר לו אבל הוא למד להסתיר את רגשותיו והפגין קשיחות בכל מה שהיה קשור למגע אישי,לא חיבק ולא נישק תמיד הרגיש כמו נטע זר,ובגלל גילו הצעיר והטראומה של הפרידה מאימו לא ידע כיצד למקם את הרגשתו ושתק תמיד. יוסקה קרא לו והסביר לו שבחופש הקרב הוא נוסע לאמא ודוד, שימי לא כ"כ זכר אבל היה סקרן והסכים.

יום אחד יוסקה קרא לו והסביר לו שבחופש הקרב הוא נוסע לאמא ודוד, שימי לא כ"כ זכר אבל היה סקרן והסכים

המפגש בין שני האחים למי שעמד מהצד נראה מאוד טבעי הם ישר החלו לגעת,החלו לדבר בינייהם ודוד רצה לחלוק עם הילד שבא לבקר את החדר והמשחקים.

הזמן חלף מהר מדי, ומדי יום שימי הרגיש טוב יותר במחיצת דוד ואימו,הוא לא שאל  שאלות הוא רק רצה להיות "שייך" אבל הטלפון מיוסקה שהודיע שבעוד יומיים מגיע קטע את חלומו ומשאלתו.

ככל שהשעות נקפו שימי הרגיש כי הוא מתכווץ,הפחדים שלא ידע על קיומם הרעידו לו את הגוף,הוא ניסה לרכז את המחשבות ואולי יצוץ לו איזה רעיון בכדי לשכנע את יוסקה או את נילי להשאירו במסגרת הזו,המסגרת שגרמה לו שקט נפשי מסויים.והחופש תם.

שימי לא חזר להיות אותו ילד כשחזר מהביקור, הוא החל למרוד,הטיח לא פעם באוזניה של אימו החורגת כי היא "אמיתית", הרים יד על ילדיה ונהנה לשמוע אותם סובלים,הוא רצה שיסבלו כפי שהוא סבל, הפריע בבית הספר ונהייה ילד פרא-כהגדרת המבוגרים.

העימות הכי קולני וסוער היה לו מול יוסקה,שימי לא הפסיק להטיח בו  "הפרדת אותי מאמא ומאחי דוד" וליוסקה לא היה מענה ולאחר תקופה כששימי היה בן 14 הודיע לו יוסקה "אתה הולך לפנימיה בקיבוץ אחר".

ושוב תלשו את שימי מהבית היחיד שהכיר,שוב נתלש ממסגרת שהכיר מרבית חייו והצלקת בליבו רק גדלה, ההחלטה של הוריו באותו ערב על "החלוקה" שיבשה את ילדותו,עיצבה את אופיו ואת עתידו.