צר לי, אך אינני מסוגל להאמין באיזה שהיא ישות עליונה, המשגיחה עלינו, נענית לתפילותינו ומדריכה את צעדינו בחיים, אבל אני כמעט נוטה להאמין בקיומו של מדען מוזר, בעל חוש הומור מקאברי מיוחד, שכדור הארץ שלנו הוא אחד ממשחקיו החביבים ביותר. לעתים, כשהוא מותש ממחקריו, ניסוייו, הפרויקטים הרבים שהוא מריץ, הוא מתיישב ליד מחשב-העל שלו, מקיש מספר מקשים וגורם לרעידת אדמה קטנה, להיווצרות טסונאמי, לפרוץ מלחמה איזורית, לתאונת שרשרת בכביש המהיר, לגילוי מרבצי נפט, או גאז במעמקי הים, לבצורת, לשיטפונות, מחזק את כוחו של דיקטטור, או שמפילו מכסאו, מתערב בגורלם של הדמויות הפתטיות המאיישות את משחקו וגורם להן להתאהב, לשנוא זה את זה, להסתכסך, להרוג, או להיות מקודמות במקום עבודתן. הכל כדי לבדר אותו, לגרום לו להשתחרר קצת, להרגיש נינוח, להשתעשע, להסיט את דעתו מענייניו.

לא נראה לכם? אינכם חייבים לקבל תיאוריה זאת, היא איננה מעמיקה (ומקורית) מדי. אתם חופשיים להמציא לכם תאוריה משלהם, או לאמץ אחת מהקיימות במקומותינו בשפע. לעלות לרגל למכה, להתפלל לדמותו של הצלוב, או לצום ביום כיפור. לעניות דעתי כל זה לא ישפיע כהוא זה על גורלכם האישי, אך אם יתמזל מזלכם, מחר תצלצל לכם אריאלה ממפעל הפיס.   

 אני אוהב בדיחות, נהנה לצחוק מהן - כל עוד אינן על חשבוני - ולפעמים אני משלה את עצמי וחושב שאני מבין את חוש ההומור של המדען המטורף המושך בחוטינו. גם בימים האלה הוא חמד לו לצון וזימן לי צרוף מקרים מופלא, שהעלה חיוך על שפתיי.

אתמול בערב שוחחתי עם ידידתי, זאת שלפני זמן לא רב סיפרתי אודותיה ובעלה, שירש סכום נאה באופן פתאומי. ובכן, חילוקי הדעות יושבו, המתחים נעלמו והשלום והאהבה חזרו לשרור בחיק המשפחה הקטנה. עתה מתעתד הבעל לקנות דירה בעיר הבירה, בודפשט - למשפחה בית נאה בכפר ולעתים, כשהאישה עובדת שעות נוספות, או בני הזוג מבלים בתיאטרון/מסעדה, נהיה מאוחר, מזג האוויר סגרירי והכבישים משובשים, תהיה להם אפשרות ללון בה, במקום להיסחב בדרכים באמצע הלילה - והכתובת שהופיעה במודעה בעיתון, נראתה להם מוכרת.

אתם יודעים איך זה כשמשהו נראה לכם מוכר, אבל אין לכם מושג מאין. גם במקרה זה ארך להם מספר שעות עד מצאו את התשובה המפתיעה: סיפרו של אברי! הם דפדפו בספר ואכן מצאו אישור לחשדם. זה היה "בית-הדירות הענקי" בו התגוררתי עם אימי בגטו של בודפשט, בחודשים האחרונים של המלחמה. לדברי ידידתי בשיחתנו בסקייפ אתמול: "אנחנו הולכים לגור בבית שבפתחו רבצה הגוויה בזמן המלחמה".

כיצד תיארתי את המקרה בסיפור אודות ילדותי? "לרחוב מותר היה לצאת רק בין 10 ל-12 לפני-הצהריים. אפילו באותו פרק-זמן, לא התענגתי מהטיול באוויר הצח, כיוון שבכל אתר היו מונחות גוויות... גופתו של גבר לבוש מעיל גשם בהיר, הייתה מונחת במשך ימים אחדים לפני שער ביתנו, כך שכל היוצאים מהבניין נאלצו לדלג מעליה. הרגשתי פחד-רב מהמת וכשהייתי מוכרח לצאת, הפניתי תמיד את ראשי ועצמתי חזק את עיניי".

ימים אלה חלפו ועברו. בפארק שלפני הבית, שכתבתי אודותיו, כי באותו חורף קר וקשה "תחילה נקברו בו המתים, אבל כאשר הקרקע קפאה, רק אספו אותם והניחו בערימות, שתי וערב כבולי-עץ", משמש כיום למשחקי ילדים והוקמה בו גם רחבה מגודרת, בה מותר לכלבים לעשות את צרכיהם, אך בכל זאת מוזר הדבר שמכל עשרות אלפי הבתים והכתובות במטרופולין זה המאכלס כשני מיליון תושבים, זימן הגורל - או הגיימר בעל חוש ההומור המיוחד - לידידיי הטובים, דווקא את כתובת ביתנו בזמן הרדיפות האנטי-יהודיות.  

צירוף מקרים נוסף: אני שוב עוסק בנושא השואה. קורא מקרי עלול לחשוב שאני אובססיבי לגבי הנושא, אבל זה רחוק מכך. השואה שייכת לעבר, ההווה העגום במדינה ועתיד ילדיי ונכדיי, בעיית השלום, מעסיק אותי הרבה יותר.