נכתב על ידי: הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר       לפני עשרות שנים, בהיותי ילד כפר חבד"י, שמעתי ממשפיע ישיש בבית הכנסת המרכזי בכפר, סיפור על אחד מחשובי חסידי הצמח-צדק:   אותו חסיד היה דמות בעל צורה: תלמיד חכם בקי בנגלה ובחסידות, עובד ה' בתפילה בכוונה ודבקות נפש, אמיד ובעל חסד, היה משתתף בקביעות בהתוועדויות חסידיות, וזכה והקים משפחה למופת, וחי חיי אושר, שלום ושלווה. בקיצור אדם שהתברך בכל טוּב בגשמיות וברוחניות.   לימים הרהר בלבו שמא חבל על הזמן שהינו משתתף בהתוועדויות, הלא הינו בן תורה היכול לנצל זמנו לדבר יקר יותר - ללמוד תורה, ואכן במקום להשתתף בהתוועדויות בגופו למד באותם שעות, וכעין פיצוי על כך, תרם מממונו להוצאות ההתוועדויות.   חלפו ימים "והתהפך הגלגל", מצבו הגשמי הלך והתדרדר, ומדחי אל דחי - גם "שלום הבית" בינו לזוגתו התערער והתמוטט, ובני משפחתו לקו במחלות שונות.   וכאן החל המשפיע לזעוק מקירות לבו:   למרות שמצבו הרוחני - בתורה, תפילה ומעשים טובים - היה משובח ומעולה! פאר והדר! בהיותו בעל-עסק המקדיש כל עתותיו הפנויות לתורה ועבודה, מחשבתו ודאגתו פונים להוסיף ולהגביר בתורה ובמצוות;   בכל-זאת הפגם של אי ההשתתפות בהתוועדויות מנע ממנו את ברכת ה', ומצבו הגשמי התערער ונפגע בצורה דרמטית וקיצונית!   כי, אומר המשפיע, עבודת ה' צריכה להיות מורכבת משלושה כוחות: מעשה (מצוות), שכל (לימוד תורה, התבוננות בבורא כו') ורגשות הלב (תפילה וכו'); וההתוועדות החסידית הינה ה"מנוע" לעורר את רגשות הלב;   עבודת ה' עם כל הכוח השכלי והמעשי, אך ללא עומק הרגש וההתלהבות שנוצר על ידי התוועדות החסידית - פוגעת במהות עבודת ה' וממילא גם בברכת ה' להצלחה!   [ברשימות דברים (א, קלט) מסופר סיפור דומה, ובסיומו כתוב שהחסיד, פנה לצמח-צדק ושפך לפניו את מר-לבו, והוא ענה לו: שאמירת "לחיים טובים ולשלום" שבהתוועדות היא הפותחת את ברכת ה': "לחיים" לבריאות הגוף, "טובים" לפרנסה, ו"שלום" לשלום בית].   לעבוד את ה' בישוב-הדעת וריכוז בעת שמתרגשים ומתלהבים   לא תמיד יכולים השכל והרגש לחבור בצוותא, לעיתים כשנחוצה עבודה מדויקת לחלוטין, צריכים לנטרל את ההתלהבות ורגשות הלב, שמא המעורבות הרגשית - תפגע בדייקנות היצירה.   לדוגמא: "רופא מנתח" מוכשר, שבעת שצריך לבצע ניתוח מסובך לאדם שמאוד קשורים אליו רגשית (קרוב משפחה מדרגה ראשונה), עדיף שהוא עצמו לא ינתח, כי ההתרגשות עלולה לפגוע בריכוז ובדיוק הדרוש לביצוע הניתוח.   שונים הם פני הדברים בעבודת בני-ישראל בהקמת המשכן - עליה מסופר גם בפרשתנו:   בעבודה היה שילוב של שכל ורגש: ההתרגשות וההתלהבות האדירה שהיתה בעת העיסוק בבניית "אוהל מועד", בית והיכל לאלוקינו, שרתה בה בשעה שנדרש מהשכל הקר לדייק בעבודה וליצור חפצים, כלים ובגדים וכו', בדיוק הכי רב, בהתאם לצו האלוקי.   כך גם נדרש מכל יהודי בעבודתו לבורא:   גם להתרגש ולהתלהב במאוד על זכותו לעבוד את ה', אך אל להתרגשות להעבירו על דעתו, ובד בבד עמה יש לנהוג בשכל קר לקיים את פרטי ההלכות והמצוות בדקדקנות מוחלטת בהתאם לצו ה', ושההתלהבות לא תסחוף ותגרום לעבור ולו בנימה קלה, על פסקי השולחן ערוך ומנהגי ישראל.   תרומה בהתלהבות כ"אש"   כשציווה הקב"ה למשה רבינו שישראל יתרמו "מחצית השקל" לבית המקדש הוא הראה למשה רבינו "מטבע של אש" ואמר לו "זה יתנו", "כזה יתנו".   רוב רובם של ציוויי ה' למשה נאמרו רק בדיבור והקב"ה לא הראה והמחיש לו איך הם נראים, רק במעט דברים הוא הראה לו את הדברים נוסף לציווי. לדוגמא: המנורה הטהורה שהיתה במקדש, הקב"ה הראה לו את צורת עשייתה, כי בשל היותה מורכבת ומסובכת בעל פרטים רבים, קישוטים (כפתורים ופרחים) קנים וכו' -הראה לו הקב"ה את דמותה ולא רק ציווה אותו בדיבור, שכך בוודאי המנורה תעשה בדייקנות כציווי ה', וללא שינויים.   נשאלת השאילה מדוע הקב"ה הראה למשה מטבע של מחצית השקל - "מטבע של אש" - וכי ללא שהיה מראה לו לא היינו יודעים מה ו חצי שקל?!   אלא, מלמד הרבי, "מטבע של אש" מסמל נתינה עם חום והתלהבות כאש: כי צריך היהודי לעבוד את ה' גם במצוות צדקה בשמחה והתלהבות כאש.   בציווי התורה על בניית המשכן נאמר שהעשייה תעשה בידי נשים שיש להן "חכמת לב" - לכאורה שני מונחים שונים: חכמה היא בראש, ובלב שורים הרגשות, כי אכן היהודי מצווה לבנות את המשכן לא רק בחכמה, אלא גם בהתלהבות עם ה"לב".   טווית הצמר על-גבי עזים   חז"ל מלמדים שאת הצמר של העזים טוו הנשים עוד לפני גזיזתו מהעזים, ארגו בד בהיותו על העז, ורק אחר-כך גזזו אותו.   בלקוטי שיחות מבאר הרבי את סיבת הענין בביאור נפלא, ובין הדברים נזכרת שיטה המסבירה שהדבר נעשה כדי שגם נשים שהיו טמאות בטומאת נדה, והם לא יכלו לגעת בצמר כדי לא לטמאו, אבל עוד לפני גזיזת הצמר בעודו מחובר לעז הן לא מטמאות אותו (אין בעלי חיים נעשים טמאים), לכן כך הכינו את הצמר, שכך גם הן זכו ליטול חלק בהכנת הבדים למשכן.   הבה ונתבונן: מדובר על נשים טמאות ממילא הן פטורות מן החובה לבנות את המשכן הקדוש, אך בשל התלהבותן מכל הלב לסייע למשכן, הן עשו ככל יכולתן ושינו סדרי בראשית, וארגו צמר בעודו על העז, העיקר שהן יוכלו ליטול חלק לכבוד שמים.   אדם העובד את ה' מכל לבו - בוודאי יעשה מאמץ וככל יכולתו ליטול חלק בהקמת המשכן.   תגובות והערות למייל  ryk613@gmaik.com   www.torah.in/he