12 מרץ 2011

קם המקוממת

כאשר האזרחים מתקשים בהבנת מהות הדמוקרטיה ניחה, אכן דרכי ביצוע עקרונות הדמוקרטיה נתונות לפרושים שונים באשר אין דמוקרטיה בתבל הדומה לרעותה, למרות שלכאורה אמורות כולן היו לשכון על מישור שווה.

אך כאשר המחוקקים ראשם הולך סחרחר באשר למהות הדמוקרטיה כאן כבר אנו כולנו נימצאים בבעיה.

ענת קם גנבה לכאורה מסמכים צה"ליים סודיים ביותר ממקום עבודתה בעת שרותה הצבאי.  קם יצאה מגדרה להעביר את המסמכים ליישות תקשורתית וה-ראיה כי משנכשלה פעם אחת חזרה, ניסתה והצליחה פעם שניה עם אורי בלאו (ובכך, יסוד הכוונה הפלילית אכן קיים בבירור).  לא היה בידי קם כל אסמכתא כי אורי בלאו (עיתונאי מעיתון "הארץ" המכונה גם "העיתון לשיחרור פלשתין"), לא יעביר את המסמכים לידי האויב.  לאור ההיסטוריה הבעייתית "הפלשתינית" (לכאורה כמובן), של מרבית כתבי עיתון "הארץ", יכולה היתה להסיק כי קיימת האפשרות לכאורה כי המסמכים ימצאו דרכם לאל-ג'זירה ומשם לכל איסלמיסט זב חוטם.

וכעת הבה ונלעס שוב (לעייפה) מהותה של הדמוקרטיה בתחום האמור.  שיוויון חופש המחשבה והביטוי לכל אזרח תחת המטריה הדמוקרטית אשר הינם יסוד מוסד בה, אינו נתון במחלוקת.  המשתמע, למרות שאין הדבר נאמר הוא כי רשאי אדם לחשוב או להגג מחשבותיו כאשר ידבנו ליבו באשר אנו מניחים כי אדם אינו יכול להתבטא כפי הרשות הנתונה בלא שעמד על דעתו קודם לכך.

ולכן, למעט מקרים מסוימים של הסתה לאלימות גזענית כנגד אדם או ציבור והכפשה, הוצאת דיבה בוטה ונזקנית כנגד אדם אחר הרי יכל אדם לבטא עצמו בחופשיות, למצער ללא הגבלה וטוב שכך.

היכן יכולים אנו להניח אצבענו ולקבוע כי קיימת הוכחה לכוונה פלילית של אדם?  כמובן, במבחן המעשה.  קביעת כוונותיו של אדם אינה אפשרית (באשר אך ה-אל בוחן כליות ולב), אלא אנו מסיקים נסיבתית, מהקשרו של ענין כי משביצע אדם את זממו באורח המעיד על נזקים או סבירות לנזק לאחר הרי שאנו מניחים כי מפאת היותו בוגר שעמד על דעתו הרי לא ניסתרה מעיניו האפשרות כי מעשיו (בדגש על מעשיו) עלולים להביא לנזק באורח פלילי.

"חוק ענת קם" הינו בעייתי באשר המחוקקים קובעים (בהצעה לחוק) כרף הוכחה לכוונותיו של אדם, את כוונותיו ולא את מעשיו דהיינו, הסיבה הפכה למסובב.  קביעת רף הוכחה וענישה פלילית, אך לפי כוונות (אשר הינן לגיטימיות כאמור עד למבחן המעשה), אינה צודקת ואינה מעשית.  לא קיים אדם בחלד, כמו גם שופט שהוא המסוגל לקבוע כוונותיו של אדם ללא הוכחה לעשיה פלילית ברמת חומרה זו או אחרת אשר הביאה, עלולה, או עתידה היתה להביא לנזק לאומי.

כמובן כי אנו נידרשים לבירור כוונותיו של אדם בהליך המשפטי אך אלו יובאו אך משהוכח למעלה מכל ספק כי מעשיו הם המעידים עליו וכך, הכוונות המוכמנות יובאו כעדות מסייעת בלבד ולא כהוכחת אשמה מרכזית או בלעדית.

גם ניסיון להוכיח כוונות פליליות לאור נטיה פוליטית (כפי שהחזיקה בה ענת קם) הינו פסול ונואל.  שוב, אין אפשרות לשפוט ולהרשיע אדם על דעותיו , יהיו אלו אשר יהיו, כולל דעותיו הפוליטיות.  נישמעו טענות כי מכיוון שענת קם הינה שמאלנית קיצונית בדעותיה הרי "ברור"  כי התכוונה במעשה הגנבה ומסירת המסמכים הסודיים לגרום נזק למדינת ישראל.  טענה זו אפשר ותקפה בהבט הציבורי אך הינה שטות גמורה מההבט המשפטי.

כוונת המחוקק בייזום "חוק ענת קם" הינה נאותה דהיינו, קביעת דרגות חומרה למעשה אשר על פניו ניראה כבגידה במדינה ואזרחיה, אך במבחן הלקמוס המשפטי, מעשיה של קם אינם כאלו.  למרות זעמנו באשר למעשה הגנבה הבוגדני (על פניו) הרי הוכחת הכוונות כאן לאור המעשה יקשו מאד על הוכחת "כוונה לפגיעה בביטחון המדינה".  מאידך-גיסא, על המחוקק לחדד את הדברים באורח פרטני וברור יותר.

על המחוקק להגדיר באורח דקדקני יותר (תוך שמותיר בקצוות חופש פעולה נאות לאוכפי החוק), את גבולות הכוונה שאינה בגידה עקב תוצאות המעשה, לבין מעשה אשר תוצאתו מעידה בעליל על בגידה במדינת ישראל.  על המחוקק לקבוע בדרך של דוגמאות מייצגות (המקבילות לתקדימים משפטיים) מהי לדעתו בגידה לשמה ומהי לדעתו עשיה פלילית ללא כוונה לפגוע בבטחון המדינה.  דוגמאות אלו ישמשו את השופט היושב בדין כאבני בוחן  אשר לאורן יוכל להעריך סבירות כוונת בגידה או שאינה כזו.

בכך שיותיר המחוקק חורים שחורים אשר אינם נהירים למערכת האכיפה (משטרה ומשפט) הריהו למעשה מעביר את סמכות הקביעה מיהו בוגד ומיהו אך אזרח שניכשל, מידי הציבור (אשר המחוקקים הם נציגיו) לידי המערכת המשפטית אשר כבר הוכיחה באין ספור מקרים כי במדה ותינתן לה ההזדמנות, הרי תישפוט בניגוד לאינטרס הציבורי.

בחינת מקרה ענת קם מאששת את הסברה כי מהפן המשפטי (ולא הציבורי הריגשי), הרי על פניו קיים ספק סביר כי התכוונה לפגוע בביטחון המדינה בהעבירה המסמכים לאורי בלאו.

בכוונת מכוון איננו נידרשים כאן לפן הערכי-המוסרי באשר זה אינו רלוונטי למקרה ולא יעמוד כמובן לזכותה של הגנבת ביום הדין  באשר למול כל טיעון ערכי אשר אפשר כי תעלה בבית המשפט, הרי קיים הטיעון הערכי והאינטרס הציבורי-לאומי הנגדי העולה כמובן מונים רבים על כל טיעון שתביא גנבת המסמכים.  עלינו להוציא מהמשוואה המשפטית את הענין המוסרי ולשפטה בעבור מעשיה.  מניעיה למעשה הינם ענינה ובמדה וכשלה, עליה להענש על כך ממש כפי שכל פושע בגיר אחר נישפט על כשליו כלפי החברה.

כמובן שקיימים סעיפים רבים נוספים בחוק אשר מחייבים (לכאורה, ועד שיסתיים המשפט) להוציאה אשמה כחטא עצמו.

ענת קם גנבה.  היא נטלה מסמכים סודיים בלא רשות ובלא סמכות.  מעשה הגנבה בוצע פעמים רבות ולאורך זמן והוא הנותן כי המעשה אינו גחמת הרגע, היא הפרה אמונים למדינה ושבועתה כחיילת בצה"ל.  היא העבירה מסמכים גנובים בלא רשות וסמכות לאדם שאינו מוסמך להחזיקם.  היא לא ווידאה, בכל אמצעי העומד לרשותה, כי המסמכים לא יועברו לארץ אויבת.

המחוקקים אמנם חפצים לוודא כי הגנבת קם תבוא על עונשה בכל החומרה האפשרית ועל כך יבורכו, אך כפי המתואר לעיל, גם ללא "חוק קם", די בסעיפי הפשע לכאורה שפורטו להושיבה לשנים רבות בחדרי הליזול של השב"ס.

חשוב כי השופטים היושבים בדינה ידעו להתרומם מעל מקרה קם כפרט ולהביאו בפני הציבור כלקח ציבורי לכל אי-מי שאף יהגג בכיוון דומה למעשה קם, לשקול שוב ושוב את מעשיו/ה מבעוד מועד, באשר העונש שיוטל עליה חייב לכלול את מקל- "למען יראו ויראו", עונש מרתיע בחומרתו.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.global-report.com/aroll/

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf