מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם...ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" (ויקרא י"ד/יב'-יג').

התורה לימדה אותנו שקורבנות "עולה" ו"חטאת" נשחטים מצפון למזבח. כעת מלמדת אותנו התורה שגם דינו של "קורבן אשם", המובא ע"י מצורע המיטהר מצרעתו, כדין קורבנות אלו וגם אותו יש לשחוט מצפון למזבח.

על כך שאלו חז"ל: בפרשת "צו" ישנה הוראה מפורשת: "במקום אשר ישחטו את העולה - ישחטו את האשם" (ויקרא ז'/ב'). מדוע, אם כן, חוזרת התורה ומדגישה שוב בפרשתנו שישחטו את "קורבן אשם" שמביא המצורע, מצפון למזבח ?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין מדוע ה"עולה" נשחטת דווקא באותו מקום בו שוחטים את ה"חטאת" וה"אשם". הגמרא (סוטה ל"ב) עונה: שעושים כך על מנת להסתיר את החוטאים, שלא יבואו לידי בושה. ה"עולה", שאינה באה על חטא, נשחטת במקום בו שוחטים קורבנות הבאים על חטאים כדי שהרואה אדם ששוחט בצפון יחשוב כי הוא שוחט "קורבן עולה" ולא "חטאת" או "אשם". כך לא יִוודע לכולם כי אותו אדם חטא, ורק הכהנים העוסקים בעבודה ידעו באמת לשם מה הם שוחטים, אך לא אדם אחר מישראל שבא אל המקדש. התורה לא חפצה שהאדם יתפרסם בחטאו כדי שלא יתבזה.

בפרשתנו, העוסקת בטהרת המצורע, מוזכר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה..." (י"ד/ג'). בעניין זה קיימת תמיהה נוספת: בעוד טמאים אחרים משולחים ממחנה שכינה או לוויה בלבד, משולח המצורע מחוץ למחנה ישראל. מדוע שונה המצורע משאר טמאים?

מסביר הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת, כי דינו של המצורע חמור כל כך מפני שהצרעת באה על אדם  שדיבר לשון הרע והזיק לחברה הסובבת אותו. התורה מלמדת אותנו שאדם שאינו מסוגל לשמור על לשונו מלדבר רעה על הזולת, ראוי שישב בבידוד מחוץ לשלושת המחנות ואז ממילא לא יהיה לו עם מי לדבר ולא יוכל להזיק בדבריו. הגמרא (ערכין ט"ז) מסבירה כי בענישתו של המצורע ישנה ענישה ב"מידה כנגד מידה": כשם שהדברים הרעים שדיבר גרמו להפרדה בין חברים ולסכסוך בין איש לאשתו, כך עכשיו עליו לשבת בבדידות ולחשוב על מעשיו.     

עם זאת התורה רגישה מאוד ללב האדם ולהלבנת פנים. למרות חטאו הכבד של המצורע יש להימנע מלבייש אותו. זאת, מכיוון שהיינו עלולים לטעות ולחשוב כי מאחר שהמצורע נענש בנגע זה משום שחטא בחטא חמור מאוד כאשר דיבר "לשון הרע" ולכן יש לחשוף את חטאו כדי של מי שרואה אותו מקריב את קורבנו ילמד לקח מעונשו של זה ובנוסף, על ידי הפרסום יכופר עוונו הגדול של המצורע. באה התורה ללמדנו, שאין להוסיף למצורע על הבושה שכבר חווה בכך שהורחק מן המחנה וישב בדד. די לו בעונש שקיבל וכעת יש להיזהר מאוד שלא לביישו. על כן מודגש: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" - יש לשחוט את קורבנותיו במקום בו לא תתגלה סיבת הבאתם לעיני כל - כדי שלא לבייש. 

  www.h-y1.fav.co.il