באחד הימים קיבלתי מכתב מידידה וותיקה הגרה אי-שם באירופה, על ירושה נאה, אותה קיבל בעלה, שאימו נפטרה באופן פתאומי בארה"ב. לכאורה, זהו מאורע מכונן - לא מות האימא כמובן, אבל העובדה, שהנה נגמרה תקופת הידוק החגורה, החיים יהפכו לקלים יותר ועתה יוכלו בני המשפחה להעניק לעצמם ולשלושת ילדיהם תפנוקים אחדים שעד כה נאלצו להימנע מהם - אבל, כפי שזה קורה במקרים רבים, לבעל היו רעיונות שונים באשר לשימוש שייעשה בירושת הורתו (אינני מכיר את החוק הישראלי, אך על-פי החוק בארץ בה הם חיים, ירושה כזאת אינה הופכת אוטומטית לרכוש המשפחה), מאשר לרעייתו ועתה מכסה עננה שחורה את שמי המשפחה.

ידידתי, ששימשה עד כה מפרנסת עיקרית ובלעדית כמעט (הבעל אינו עובד, אבל שומר על ילדם המשותף), מרגישה, כי זכותה להיות שותפה מלאה בהחלטה על ייעוד הכסף. כתוצאה מחילוקי הדעות, נוצרו מתחים בין בני הזוג והאווירה קשה. במר ליבה פנתה האישה אליי בבקשת עצה.    

מכתב זה עורר בי הרהורים על משמעותו של גורם חיוני זה, הכסף, ביום-יום של כל אחד מאיתנו. אנחנו עובדים בפרך, כדי להתפרנס בכבוד ואם הכנסתנו מאפשרת לנו לחיות ברמת חיים נאותה (לדעתנו), כמעט ואיננו נותנים את דעתנו על נושא הכסף, אולם כאשר איננו יכולים 'לגמור את החודש', גם במשפחות החזקות והמלוכדות ביותר נוצרים מתחים וסכסוכים.  

הכסף הוא אמור להיות בסך הכול כלי עזר ולא המטרה עצמה, אבל בעבור לא מעט אנשים, צבירת הון היא המטרה. אנשים אלה פועלים ללא ליאות למען למקסם את הכנסותיהם, לא כדי להעלות את רמת חייהם - לעתים הם אף מנהלים אורח חיים צנוע ביותר - אלא אך ורק, כדי שסעיף הזכות במאזניהם יהיה בן אפסים רבים ככל האפשר. אינני חושב, שאיש כזה יאמר אי-פעם "די, הרווחתי מספיק, הגיע הזמן ליהנות מהוני". ההתמקדות הזאת בבצע כסף היא בדרך כלל בעלת השפעה שלילית. היא משחיתה את הנשמה וגורמת לאדם המתמסר לרדיפה אחר הממון, לשכוח את הדברים החשובים באמת, היא משחיתה את הערכים המוסריים האישיים, את מערכת היחסים הבין-אישית - אפילו בתחום המשפחה.

רבים מאתנו מרגישים לא בנוח, כאשר מדברים על הרצון להתעשר וזה מובן, הרי חונכנו על משפטים כגון "כוחו של הכסף משחית...", אבל לא הכסף עצמו הוא המשחית. קיימות דרכים מושחתות להשגתו, אבל אם אתה מרוויח אותו ביושר, בעבודתך, אין בו שום דבר פסול. הוא מאפשר לנו לא רק לשים לחם על שולחן משפחתנו, אלא גם להגשים חלומות, להשיג יעדים, מטרות שהצבנו לעצמנו. אולי אני תמים, אך אני מאמין, כי רק אלה נהנים ממנו באמת, שהרוויחו אותו בזיעת אפם. אנשים שבסיס קיומם הוא הכסף, מפסידים את ההנאה שמרגיש כל שכיר, כשמשכורתו החודשית נכנסת לחשבונו בבנק, מקום עבודתו מעניק לו בונוס, או מעלה אותו בדרגה.

כמדומה לי, סיפרתי כבר, כי כאשר לבתנו מלאו 12 שנים, שלחנו אותה לחופשה לבני משפחה באנגליה. קרובים אלה גרו בווילה מרווחת, עם בריכת שחייה בחצר וכל אחד מבני המשפחה הבוגרים נהג במכונית משלו. את הארוחות הגישה משרתת והילדים לא נתבקשו לעזור בהדחת הכלים ואף לא היו חייבים להציע את מיטותיהם. הילדה בילתה שבועיים נפלאים בחו"ל. אנו, הוריה, ניסינו להפתיעה וכמתנת בת-מצווה, סגרנו בהיעדרה את פינת האוכל בביתנו וסידרנו לה חדר משלה (עד אותו הזמן היא גרה בחדר משותף עם אחותה הצעירה), אבל מה אומר? אחר הבילוי הנהדר בווילה המפוארת, חדרה החדש (והקטן), עשה על בתנו רושם הרבה יותר קטן מהמצופה.

לתגובה נוספת זכינו כעבור מספר ימים, כאשר בין רעייתי לביני התנהל דיון בקולות מורמים במקצת, מהסוג המוכר לכל משפחה החיה על תקציב מצומצם, על נושא מימון חוג, או אולי על מחירו של פריט לבוש, אין חשיבות לפרטים המדויקים. לפתע פלטה הילדה, כדרך אגב: "מעניין, בשבועיים בהם ביליתי באנגליה, איש לא הזכיר את המילה 'כסף'!"   

ומה יעצתי לידידתי?

אמרתי לה, כי לדעתי היא צודקת, אבל עליה לפתור את חילוקי הדעות עם בן זוגה. לא כדאי, כי בני הזוג יריבו על נושאים שבדרך כלל הדעות חלוקות עליהם. בוויכוחים כאלה ניתן בקלות רבה לאבד שליטה, הרוחות מתלהטים ובעדנא דרתחא עלולים בני הזוג לומר דברים שאחרי-כן יצטערו עליהם, אבל ימשיכו להדהד בזיכרונותיהם ויעכירו את האווירה לעד. עליהם לפנות ליועץ לענייני נישואין. לאדם כזה ניסיון רב בסכסוכים משפחתיים ובעזרתו יוכלו להגיע לפשרה.

את דבריי סיימתי בכך, כי למרות שאני חי באושר והרמוניה רבה עם בת זוגתי במשך יותר מ-47 שנים, אם עתה היה מתבשר מי מאתנו, כי הוא ירש הון קטן, אין לי ספק בכך, כי היה מתעורר בינינו וויכוח סוער לגבי ייעודו של הסכום - ללא כל קשר עם זה, מה מקור הכסף ומי מאתנו זכה בו - והניצוצות היו מתעופפים לכל הכיוונים. עם זאת, הידיעה על ההפרה העתידית (והזמנית) של ההרמוניה הבין-זוגית, לא הייתה בשום אופן גורמת לנו לוותר על קבלת הכסף. בסופו של הוויכוח היינו שנינו נהנים מפירותיו ומעניקים לעצמנו עוד כמה וכמה חוויות של אושר משותף. 

**********

מאז פרסום הרשימה עברו כמעט שלושה חודשים. המשכתי להתעניין בהתפתחויות במשפחת ידידתי. בני הזוג לא פנו ליועץ נישואין. הם נסעו לארה"ב להלוויה וסידורים נוספים הקשורים בחיסול ענייניהם של ההורים (אבי הבעל נפטר לפני שנים רבות).

אחד החובות העצובים המוטלים על הילדים הוא סגירת ענייניהם השוטפים של ההורים שהסתלקו מן העולם. מסע ההלוויה נמשך שעות בודדות, אבל הטיפול בבעיות אלה עלול לארוך ימים רבים. יש לרוקן את הדירה מתכולתה, להיפטר מרוב הרהיטים ולשמור אחדים היקרים לליבותיהם (ומתאימים לדירתם). צריך לעבור על הניירת, למיינה, לזרוק חלק ולאצור את הדברים החשובים באמת, למכור את הדירה, או לפנותה אם היא שכורה, להודיע לחברות החשמל, הגז, הטלפון, לבנק, ספק האינטרנט על סגירת החשבון, לשלם חובות, במידה ויש.

אחר מות אימי עברתי 'חוויה' עצובה זאת וכדרכו של העולם, בבוא הזמן יצטרכו גם ילדינו ללקט, לסדר ולקפל את פיסות חיינו הפזורים, אך הסיבה בגללה אני מזכיר את הנושא היא, כי בעלה של ידידתי לא היה מסוגל מבחינה רגשית לבצע את ההינתקות הכמעט המוחלטת הזאת.

אישתו סיפרה לי בעצבות רבה, כי לאכזבתה, הוא ארז את רוב מטלטלי הוריו ושלח אותם בקונטיינר לארצו. הוא עומד לקנות דירה בעיר מגוריהם, לרהט אותה כולה בחפצי הוריו ועתיד לבלות בה שעות, מתבודד עם זכרונותיו. הוא יעיין במכתביהם, ישמיע את הקלטות שלהם, יקרא את הספרים שהם אספו ואהבו, יתבונן בציורים שקישטו את דירתם וביניהם גדל.

מה תגידו? התפתחות מפתיעה, אשר שינתה בצורה מוחלטת את נושא רשימתי. חובה עלינו לזכור את הורינו שהביאו אותנו לעולם, גידלו, חינכו אותנו, סעדו אותנו בחולינו, אבל ההתרפקות הנוסטלגית הזאת על חפציהם, היא חולנית ולא טבעית, מתאימה לאישיותו של הגבר שמעולם לא הרוויח פרוטה ורגיל לחיות על חשבונם של אחרים.

הפעם לא היו עצות באמתחתי ואף לא שאלתי, מה גודל הירושה והאם יוותר סכום כלשהו, כדי לקנות למשל מכונית לידידתי המיטלטלת כל יום כשעה וחצי בכל כיוון בדרכה אל העבודה וממנה. למה לי להוסיף מלח לפצעים? בבוא הזמן אשמע פרטים ואולי אעדכן רשימה זאת שנית.