דיגידן דיגידן דיגידן על הסוס הלבן / ריקי שחם

שתיתי כוס של ג'ק דניאלס
וזה עשה לי סוג של סוטולה בראש.
בטח סבתא אנה הייתה אומרת:
"מיין טיירה. העיקר זולסטו זיין ציפרידן"
(יקירתי. העיקר שתהיי מרוצה).
ברגעים כאלה אני חוזרת ל:
"שובי דובי דובי
שב לי ל הזובי"
וחושבת:
למה לא הייתי בסופר היום
למה לא עשיתי שופינג.
200 ארו
ואני מסדרת לי את יצר הבזבוז
מכניסה עצמי לתוך סימטריה מדויקת
הופכת להיות תלת שכל
ולא בוכה יותר
על זו שרצחו אותה בגטו ורשה.
אני אומרת לכם,
העיקר לא לחיות בריקנות.
העיקר לא לסגור את הנשמה
כמו פרח שסוגר את עצמו בלילה.
אם אתם מרגישים שאתם נוצרים
את אקדח הרוע שלכם
את הקנאה וההלשנה,
שוט אחד של ג'ק
ואתם מאבדים לגמרי
את ציבעה של הבגידה.
אני עכשיו לא מתנדנדת
אבל שרה שוב,
"שובי דובי דובי
שב לי על הזובי"
כי הג'ז שאני שומעת עכשיו ברקע
לוחש לי בתוך האוזניים
"דו ביסט גליקלך"
(את מאושרת).
סבתא אנה לא יודעת
שאני אוהבת לשחק ברכבות חשמליות
וחושבת על איזה קרון העלו אותה
או על השטן
שרוצה להביא לי טרמפ לגהנום.
אבל אני
מה יכפת לי
עם עוד כוסית של ג'ק
אני רוכבת לי על סוס עץ
ושרה:
דיגידן דיגידן דיגידן
על הסוס הלבן".

אני צריכה דחוף לקנות ווק / ריקי שחם

שוב פעם הטבע
נכנס לי לתוך החיים
והכניס אותי לסדר הקוסמי שלו.
דגי הקוי הם הכוהנים שלי
ושורת עצי האגסים
חיכו לי
כמו מלאכים
עם שופרות ביד
ששומרים על תקופות השנה
על שבתות וחגים
על רזים וניסים
שמתקיימים בתוך התפיסות שלנו.
לנו יש את טבע האדם
ולהם יש את פולחן הטבע.
החזרה
לאחר האורבניות של עיר האורות
החזירה אותי לאותה ברית
שכרתתי ביום אחד
עם היקום כולו
והחלטתי לקדש את הזמן
בעולמי ובשדותי
כמו השדה של משה בהר סיני.
הטבע הוא פרדס הרימונים שלי
אני מקדשת בו את חג הפריון
עם המקודשת
ועם הכוהנת הגדולה
שומרת המקדש
מקדשת את המשמעות
את היומיום
ללא נוכחותו של סמאל
ואיש או כוח לא ישחית
את החזון
ואת הייחוד
כי אנחנו יורדי המרכבה
אנחנו אוספים את היופי
בסלי נצרים
נותנים צביון מטפיסי לשפה
צופים ומסתכלים בארציות
של האל
המתגלה תמיד
בתוך סיר מדליק
של תבשילים
מדליקים.

אני צלמניה / ריקי שחם

המילים
הם עדשות המצלמה שלי.
היד שמחזיקה את עט הנובע
היא אותה יד שאוחזת במצלמה.
אני ציידת מציאות
מצלמת רגעים אבודים
של קיומים סוראליסטיים
ועדיין לא מצאתי את הסקופ
שיקפוץ למצלמה ברגע נתון
ויקלוט
את צייר המסכות
של החיים האלה.
בדרך כלל המציאות הזו נתפסת
על ידי דיווחים שעושים
בני אדם
שמחפשים את התוצאה
שתגשים להם את היצר הפרוורטי.
אני מחפשת מציאות שדומה
לכל מה שאיננו כזב
וריח של אימפוטנציה
לא עולה ממנו.
אני מחפשת את הממשות
שלא מרוקנת את עצמה על ידי פעילויות
לא מודעות
או על ידי ערך של גזל
בגופו ונפשו של האחר.
אני מצלמת תרבות של אבסטרקציה
שמכילה בתוכה את
ההיפר ראליזם האנושי
ואת הנסתר
הבלתי נראה
והקונקרטי
כל כך
בעולמנו.
העט שלי כותבת את המילים האקזוטיות
של כל החזיונות האמיתיים
שרואים אנשי החסד
והעין מבטאת את היפה
דרך מורשת אתית
שמגלה את פניה
על ניירות עם הדפסים דיגיטליים
אינטרנט
או פילים
בשיטת האולד פשן
ושניהם יחד
משקיטים
את החרדה המטפיסית
מפני החולי המנטלי
שאמור להיות סגור
בבית האסורים.