מערכת החינוך הציבורית בקריסה זו אולי אמירה קשה, אבל כנראה שהגיע הזמן לראות את המציאות כפי שהיא. על התוצאות ה"מדהימות" של ישראל במבחנים בינלאומיים נכתב ונאמר רבות. הישגי מערכת החינוך בישראל נמוכים ממרבית מדינות  ה OECD.

טענתי היא, שגם בחינוך כמו בתחומים אחרים מעמד הביניים החילוני משלם את המחיר. התלמידים ובתי הספר של שכבות הביניים סובלים מתת -תנאים מוגזמים. כיתות של יותר מ 42 ויותר, הן לא חיזיון נפרץ כל כך, וכן צמצום שעות באופן גורף. מקצועות שנלמדו במשך 5 ו 6 ש"ש צומצמו ל 3 ו 4 ש"ש בלבד. מורים שלימדו 4 ו 5 כיתות שונות, או 160 -200 תלמידים - מלמדים כיום 200 -240 תלמידים. ציוני הבגרות הם חזות הכל, אין ערכים ואין דרך ארץ. המרוץ אחר התוצאה מכתיב מציאות בלתי אפשרית של ירידה, קריסה והתרסקות.

מערכת החינוך הציבורית משולה למפעל, שבו ממש בסרט נע מייצרים תעודות בגרות. פעם למדו בסבלנות, הבינו פחות או יותר את שלמדו, ונבחנו בבחינות מסכמות או מבחני בגרות בסוף בשנת הלימודים האחרונה, בכיתה י"ב. כיום כל שנות התיכון מחולקות למועדי בחינות. כבר בכיתה י' מתחילה תעשיית תעודות הבגרות לפעול. בהתחלה הבחינות נערכות בסוף השנה, עם אפשרות למועד ב' לתקן ציון, ובהמשך - כל שלושה חודשים יש מרתון של בחינות בגרות. פעם היו לומדים לקראת הבגרות, היום ישנם קורסים לבגרות. כך תהליך הייצור נמשך בכיתה י"א.

בכיתה י"ב הגדילו לעשות כבר בסביבות פסח: התלמידים - הם בכלל כבר לא מופיעים בבית הספר, הם לומדים באופן עצמאי למדי לקראת בחינות הבגרות. ממש מפעל. במציאות הזו, מערכת החינוך הציבורית קורסת משום שאינה מנוהלת כפי שצריך. שכבות הביניים החילוניות, אלו הן השכבת המממנות אותה, לא מקבלות תמורה ראויה.

מחצית מתלמידי ישראל אלו המוגדרים "נורמליים", נופלים למעשה בין הכיסאות. מצד אחד, תלמידים "חלשים" בעלי אישורים מגוונים מקבלים בצדק יחס מיוחד, כיתות נפרדות ( מב"ת, מב"ר, הכוון, אתגר, אומץ, חינוך מיוחד, כיתות משלבות...), מספר תלמידים מצומצם, משאבים מנופחים ותמיכה רגשית.

מצד שני, תלמידים "חזקים" בעלי יכולות, כישורים, הרגלי למידה, משפחה תומכת וכיוב' - הם מקבלים יחס מיוחד בדרך של מגמות יוקרתיות (טכ"ם, ביוטכנולוגיה, פיזיקה, מוכנות לאקדמיה, מופ"ת, עתידים...) המבטיחות להם תעודת בגרות איכותית, ותנאי קבלה לאוניברסיטאות נוחים יותר. גם אלה וגם אלה מקבלים תמורה הולמת ממערכת החינוך הציבורית.

הקבוצה הראשונה, של התלמידים החלשים, לאחר מאמצים רבים תסיים את לימודיהם עם חצי תעודת בגרות ואולי עם תעודת בגרות שלמה עם אפשרות מצומצמת להתקבל לאוניברסיטאות. הקבוצה השנייה, של התלמידים החזקים, בקלות יחסית תסיים את לימודיה עם תעודה הפותחת דלתות לקידום ושיפור מתמיד בתנאי חייהם. גם אלה וגם אלה הם בסך הכל 35% -40% מכלל התלמידים. והשאר, מה עם השאר?

השאר, למעלה ממחצית התלמידים, לומדים בכיתות "מפוצצות", תלמידים הטרוגניים ביכולותיהם, עם פחות שעות מקצועיות, וכך גם רמת השחיקה של המורים המופלאים בכיתות האלו גדולה מאוד. מי שלא מתאים בהגדרתו לקבוצה הראשונה או לקבוצה השנייה "נזרק" לכיתות הרגילות, למפעל הייצור, שהמטרה העיקרית היא תעודת בגרות.

תלמידים אלו, הרוב,  לא מקבלים את המגיע להם  במערכת חינוך ציבורית שכזו.

בגלל המציאות הזו, תלמידים השייכים לשכבות חזקות ומבוססות דואגים להשתייך לאחת הקבוצות, כדי לקבל חינוך טוב יותר. בית הספר הציבורי בשבילם הוא מכרה זהב. איזה בית ספר פרטי ילמד אותם פיזיקה, ביולוגיה ושאר מקצועות יוקרתיים כמו בית הספר הציבורי ? בעקבות המציאות הזו התפתחה לה תעשייה ליד ובתוך בית הספר של מבחני התאמות, לקויות לכל דיכפין. מי שהפרוטה בכיסו וסדר עדיפות התומך חינוך בתפיסתו, ממציא אישור לקויות או מצד שני תמיכה וכניסה למסלולים היוקרתיים.

הסיבות לכך הן החלוקה, ההשקעה, התכנים והניהול הקלוקלים של מערכת החינוך הציבורית. ועוד חוסר שוויון בחלוקה - אין חלוקה אמיתית של כל מגזרי האוכלוסיה, החינוך הדתי והחרדי והחינוך הערבי והבדווי כולם בסל אחד. החינוך הדתי והחרדי מצאו להם שיטה. הם לוקחים מתקציב המדינה ממספר מקורות במקביל: תקציב משרד החינוך, הדתות, הפנים רשויות מקומיות, ואת השאר מגייסים דרך עמותות ואגודות שונות ומגוונות, שאינן משלמות מיסים (מלכרי"ם). החינוך הערבי והבדווי סובל בשקט, להם אין כוח ולכן הם נכנסים לפרויקטים וניסויים של המדינה ושל מגוון רחב של גורמים כדי לזכות בפרוטות לטיפול ממוקד. נגמר ניסיון - ממציאים ניסיון נוסף. בתי הספר הערבים והבדווים הם כמעט היחידים שקיבלו עליהם את מימוש מסקנות ועדת דוברת, מימוש "אופק חדש".

זרם החינוך הכללי, החילוני, זה שרוב התלמידים במדינה שייכים אליו, נשאר ללא תקציב, ללא תנאים והוא מי שמממן את מרבית הוצאות החינוך בישראל.

השקעה - מדינת ישראל לא משקיעה בחינוך ישירות. חלק גדול מתקציב החינוך מופנה לתוכניות, לפיקוח, לעמותות, לגורמים פרטיים שלקחו על עצמם אחריות לטיפול בנושאים ממוקדים. כך ניתן לראות קיצוצים בתקציב 2008 בכל הקשור לחינוך וטיפוח, לצד תוספות למגזרים בעלי לובי פוליטי, כמו ש"ס.

תכנים - אתייחס לכך במקום אחר, ברור הוא שרמת התכנים הולכת ומתדרדרת, שכן איך אפשר להסביר את מיקומנו בהשוואה בינלאומית.

ניהול - המדינה בכלל מתנהלת בקושי רב, אין חזון ואין מטרות. מי שקובע את החזון והמטרות באופן טכני הם פקידים ממונים, ואם לדייק - רפראנטים במשרד האוצר. על הניהול הקלוקל בדרגות הביניים והבכירות בישראל נכתב ונאמר רבות.

בחזרה לחינוך, רוב תלמידי ישראל ה"נורמלים", אלו המהווים למעלה מ 50% מממנים את מערכת החינוך הציבורית ואינם מקבלים תמורה הולמת לכספם. המשאבים החינוכיים הן של המדינה, הן של הורי התלמידים והן של גופים פרטיים מיועדים ומנוצלים בעיקר על יד שתי קבוצות "החלשים" ו"החזקים" המהווים  35%-40% מכלל התלמידים. האם לא הגיע הזמן להתיר לרוב להקים מערכת חינוך פרטית או חצי פרטי. הרי הנשירה של תלמידים מחוץ למערכת החינוך הציבורית היא נשירה של תלמידים "נורמלים" המוותרים על מימון ציבורי ומשלמים ממיטב כספם לבתי ספר פרטיים או מכונים לבגרויות.

נראה שהגיע הזמן שתקום מערכת חינוך מקבילה למערכת החינוך הציבורית, כדי לאפשר לרוב ה"נורמלי" למצוא פתרון חינוכי הולם לעצמם.

נקודה נוספת לחשיבות הקמה ותמיכה במערכת חינוך מקבילה היא, שמערכת פרטית למחצה תעודד את מערכת החינוך להשתפר ותמצא דרכים יצירתיות לשפר את מעמדה ואת יוקרתה. לבסוף, ניתן לראות שמערכת החינוך הציבורית במתכונתה הנוכחית נמצאת בתהליך של קריסה, ניהול המטרות והמשאבים לוקים בכשל מהדהד, ומשאבים רבים יורדים לטמיון. מרבית התלמידים אינם מקבלים פתרון הולם במערכת החינוך.

זה הזמן לחשוב באופן רציני ומעמיק על תמיכה בהקמתה של מערכת חינוך מקבילה למערכת החינוך הציבורי, מבלי לפגוע באוכלוסיות המיוחדות. אוכלוסיות אלו, "החלשות" ו "החזקות" יישארו ברובן במערכת החינוך הציבורית, משום שהן היחידות המקבלות מענה הולם לצרכיהן. כבר היום ישנה מערכת חינוך חצי פרטית, רשתות חינוך שונות כמו: רשת אמי"ת או רשת אורט הן רק דוגמאות. נראה לי שאין סיבה לחשש מפני הפרטה.

בעלי הון ויזמים ישקיעו בקל ובריווחי - קורסים לבגרות. בגרות מינימלית שלא מחייבת השקעות כבדות. הרי משקיעים לא יקימו מעבדות משוכללות למחשבים, פיזיקה או ביולוגיה. המשקיעים ישקיעו בדיוק במקום שבו יניבו תשואות גבוהות על השקעתם, ובכך יענו על הצרכים של הרוב "הנורמלי" המחפש אלטרנטיבה.