בימים אלה אני עוסק במלאכת בעלת ערך סנטימנטלי, אני מתרגם לעברית את זכרונותיו של ידידי הטוב, עבור ילדיו, נכדיו. בשנות ההתבגרות החשובות בחיינו, הגורלות שלנו היו די דומים, שנינו העברנו את שנות המלחמה בבודפשט, אם כי אני הייתי כלוא בין חומות הגטו, עם אימי בלבד וידידי, שהיה קצת יותר בר מזל, היה סגור אף הוא, אך בבית מוגן מחוץ לגטו, בחברת אחותו וזוג הוריו.

בקוראי את יומנו, נזכרתי בכמה מחוויותיי ובמפגשיי עם נציגי הצבא האדום המשחרר.  

לגבי המינוח הנ"ל קיים ויכוח גדול בין היהודים וחלק מהאוכלוסייה הלא-יהודית בהונגריה. לי ולכל אלה שיחד עמי חוו את שחרורם מהזוועות בינואר 1945, ברור, כי לולא בואם של חיילים אלה, לא הייתי יושב כאן היום וכותב שורות אלה. כפי שכתבתי כבר במקום אחר "הנער היהודי מנצרת, הפתיע את עמו בשי נאה לחג-מולד. ערב החג ב-23 לדצמבר 1944, השלים הצבא האדום את טבעת המצור סביב בודפשט והיציאה הייתה אפשרית במטוס בלבד. כך, בניגוד ליתר יהודי הונגריה, ניצלה רובה של יהדות בודפשט, כ-100 אלף אישה ואיש". חלק מההונגרים האחרים מתיחסים למלחמה שהסתיימה בשיחרורה המוחלט של הונגריה, למעבר מכיבוש גרמני לכיבוש סובייטי. למזלנו, הם עדיין במיעוט ומציבת השחרור היפה הנישאת מעל בודפשט כולה, לא הוסרה, כדרישתם.

איך תיארתי את מעמד השחרור: "בבוקרו של ה-18 לינואר 1945, הם הגיעו. עם תחילת ההפצצות, נפרצו הקירות החוצצים בין הבניינים במרתפים. כך, במקרה של פגיעה ישירה באחד הבתים, יכלו התושבים להימלט אל מרתפי הבתים הסמוכים. משחררינו הופיעו לפתע דרך אחד הפתחים הללו בפינת המרתף. היה זה רק סיור קטן, מספר חיילים צעירים בעלי תווי-פנים אסיאתיים מובהקים, מיוזעים, מלוכלכים, שונים כל-כך מהחיילים הגרמניים הלבושים תמיד בקפידה, אבל בעינינו הם נראו כמלאכים גואלים. ביקשו מים, משהו לאכול - העניקו סיגריות בתמורה - מוקפים עשרות סקרנים, רחצו את פניהם וידיהם והסתלקו כלעומת שהופיעו".

חומות העץ שהקיפו את הגטו, נהרסו "ואנחנו, קורנים מאושר, נהרנו לרחובות. אינני יודע אם אותו יום היה בהיר באמת, אבל בזיכרוני הוא נחרת כשטוף שמש זוהרת. רק אט-אט הצלחנו לפלס לנו דרך בתוך ההמון, כשלפתע הבחנו במשאית רוסית המגיחה מאחד הרחובות. אמי משכה אותי אל המשאית ובהצביעה עליי, אמרה לנהג בתחינה: "chleba!" (לחם ברוסית). בידי החייל לא היה לחם, אבל הוא נתן לי תפוח אדום ויפה".

נכון, בראש מעייניו של הצבא הרוסי לא היה שיחרור היהודים מעולם של חיות-האדם שהשתלטו על הונגריה והשמידו את רוב יהדותה, הם נלחמו למען שחרור ארצם ומיגור הנאצים. יש להניח, כי החייל הרוסי הממוצע לא היה כלל מודע לכך, כי חלק מההונגרים טבח חלק אחר, בשבילם כל ההונגרים היו כובשים (צבא הונגרי השתתף בכוחות הכיבוש, לצד בני בריתם, הגרמנים) שהובסו ועתה עליהם לסבול, כמו שבני עמם סבלו במשך שנים.

כיצד מתאר ידידי לעיל את הגילוי שסבלו כיהודי מעניין את החייל הרוסי כקליפת שום? "ביחד עם חברי יצאנו"zabrat'"  ז. א. לבזוז ,מושג חדש, שהגיע לסלנג ההונגרי מהרוסית. באחד הרחובות הצדדיים מצאנו מחסן שממנו 'שיחררנו' גושי שוקולדה, סוכר קריסטל, צימוקים. זה הקל במקצת על רעבוננו. אז נתקלתי בגילוי מכאיב. סחבתי ארגז וחייל רוסי ניגש אליי ושאל - עד כמה שהייתי מסוגל להבין - מה אני סוחב, לאן אני לוקח את זה? הסברתי בידיים רגליים שאנו רעבים ואמרתי jevrej (יהודי) תוך הצבעה על עצמי, בתקווה שכפרס אקבל כמה סיגריות עשויות טבק גס, אבל כל שזכיתי בו הייתה בעיטה הגונה בתחת".

וכך כתנתי אני על אחת מהיתקלויותיי בחייל רוסי?

ביום השחרור, אחר קבלת התפוח, אימי לא הרגישה טוב וחזרה הביתה. אני המשכתי לנדוד ברחובות, שיכור מהרגשת החופש. לפתע "מצאתי את עצמי לפני אחד ממרכזי מפלגת צלב-החץ (המפלגה הפשיסטית). השערים היו פתוחים לרווחה ואנשים נכנסו באין-מפריע לבניין, שאך לפני שעות אחדות היה סמלו של הטרור האימתני. רבים מהיוצאים סחבו שקים כבדים. גם אני נכנסתי ונדהמתי למראה האוצרות החבויים בין כתליו. במרכזה של העיר המורעבת, ההרוסה, היו מזווים מלאים צנצנות עם פירות משומרים וירקות כבושים, במקררי-ענק תלויים היו שורות-שורות של צלעות-בקר, קותלי-חזיר, ירכי-עגל.

באוכל לא העזתי לגעת, כי מישהו סיפר, שבריוני צלב-החץ הזריקו רעל לתוכו לפני שנסו, אבל מהשלל שנשדד בחודשים האחרונים על-ידי הפשיסטים, הבאתי הביתה 6-7 מערכות חדשות של ארנקי-נשים, כפפות-עור, חגורות, צעיפי-משי, כובעים ועוד, כשי לכל הנשים בדירתנו. על אחד השולחנות מצאתי אקדח טעון. הרמתיו בזהירות והבאתיו לחייל רוסי שאף הוא חיפש אחר דברי ערך כלשהם. הוא הביט עליי בהשתוממות, כלא מבין מה רוצים ממנו, זרק את האקדח לפינה ובתנועה שלא משתמעת לשתי פנים, סימן לי להפסיק לבלבל לו את המוח".

אחר המלחמה גרנו בביתה של סבתי, שמתה בגטו ערירית ונקברה בקבר המוני. בקרבתנו שוכנה יחידה סובייטית. לא היה לנו מגע רב עם חבריה, אבל גיליתי, כי בכול פעם שעברו חיילים רוסים לפני הבית, החל כלבנו, פיצקו, שהסתובב חופשי בגינה, לנבוח ולהשתולל. הוא פשוט לא סבל את צליל השפה הרוסית (מזכיר לכם מי ממכריכם?). גם הרוסים שמו לב לתופעה ויום אחד הציע לי חייל לקנות את הכלב. לא הסכמתי בשום אופן, פחדתי פן יהרגוהו.

בקומת הקרקע בביתה של סבתה, גרה עוד מלפני המלחמה, שוערת. בעלה נהרג במלחמה והיא קשרה קשרים הדוקים עם החיילים הרוסיים. בתמורה זכתה למתנות נדיבות, יש להניח מהביזה, תכשיטים, מקלט רדיו, שעון קיר, שטיחים וכיו"ב. עד כאן, לא הייתה בעיה, היא לא הייתה היחידה שהתרועעה עם נציגי הכוחות המוזייניים. המשגה שלה היה, כי התעסקה עם שני חיילים משתי יחידות שונות. יום אחד, הייתה לה כנראה טעות בתזמון ושני היריבים הופיעו בו-זמנית בדירתה. פרצה קטטה, נשלפו סכינים ואחד החיילים נדקר למוות.

מזלה של האישה שברחה כל עוד נפשה בה. בעיצומו של הלילה פרצה משאית את גדר ביתנו וחבריו של החייל ההרוג, תוך יריות באוויר, רוקנו את כל תכולת ביתה של השוערת והסתלקו. אנחנו הצטנפנו בקומה ממעל, הקשבנו לצרחות השיכורים ורעדנו מפחד פן תתרחב הנקמה גם לקומה שלנו, אולם הם לא פגעו בנו. אני הצטערתי מכול, כי הבוזזים זללו את כל הדובדבנים השחורים, הגדולים, הנהדרים, מהעץ שלנו בחצר.

מהשוערת שברחה לא שמענו יותר וממילא לא היה ביכולתנו להחזיק בשוערת.

ברשימתי הקודמת כתבתי על צירופי מיקרים. סגירת המעגל הנפלאה ביותר מבחינתי הייתה, כאשר בכנס שערכה הלשכה לניצולי שואה שליד משרד האוצר ובו חולקו תעודות לכל אלה שהוציאו ספרים על תקופת השואה, ישב על-ידי אדם בשם אליהו פינקלשטיין. בשיחה עמו התברר לי, כי הוא היה חייל בצבא האדום. הוא נלחם בשטחה של הונגריה ויחידתו שחררה ערים חשובות, כמו באלאשג'ארמאט (שם נולדה סבתי), נוגראד ואסוד, אבל מרחק-מה לפני בודפשט, הופנה כל הגיס שלו צפונה ונכנס לשטח סלובקיה. בהמשך נלחם אליהו לשחרור נובי-זאמקי (מקום הולדתו של אבי), נ'יטרה, גלנטה (שם עבד אבי) וב-4 לאפריל השתתף בכיבוש בירת סלובקיה, ברטיסלבה.  

אחר המלחמה, אליהו, שכל משפחתו נרצחה בידי הנאצים, עלה ארצה, התגייס לצה"ל, נלחם במלחמת השחרור והמשיך לשרת בחיל השריון עוד שנים אחדות.

לצד רשימתי מופיע צילום מספרו של אליהו פינקלשטיין "מן היום ההוא והלאה והזמן לא מרפא".

"לרב טוראי פינקלשטיין איליה וולפוביץ,

באמצעות צוו של המפקד העליון, מארשל ברית המועצות, טובאריש סטאלין, מה-9 לדצמבר 1944, עבור ההשתלטות על ערים באלאשג'ארמאט, נוגראד ואסוד - נקודות התחפרות חשובות עבור הגנת הגרמנים בכיוון בודאפשט - מודיע בזאת על הערכתו לכל הרכב היחידה, ובכלל זה לך, עבור השתתפותכם בלחימה.
מפקד היחידה".