לא התעצלתי ובדקתי את תוצאות המיצ"ב, כפי שפורסמו על ידי הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. בדקתי ובדקתי, קראתי וניתחתי וראיתי כמה כישלונות זועקים לשמיים. כישלונות אלו הן תוצאה של רפורמה. כידוע מדינת ישראל מבצעת רפורמות בהתאם למצבי הרוח של משרד האוצר.

אתחיל בקצת השמצות. אינטגרציה פעם הייתה מילה מכובדת. כולם רצו שוויון בין צפוניים לאחרים בין עשירים לאחרים ומצאו שיטה. בואו נערבב את כולם ביחד ויצא איזה שהוא מיץ ירקות. כיום כבודה וערכה של המילה ירדו פלאים, אישית אני מכיר אנשים שהמילה אינטגרציה מעוררת בהם אלרגיה ותחושת גירוד מעקצצת. כיום ברור שהאינטגרציה נכשלה, מדוע לא עוצרים את המפלץ הזה, המזיק כל כך.

התשובה נמצאת בסיבות כלכליות, האוצר דוחה מחקרים של אנשי מקצוע ובודק הכל דרך החור בגרוש. כאשר האוצר (אני מתייחס לאוצר, כי משרד החינוך נלקח בשבי, כל שרי החינוך האחרונים היו שבויים בקונספציות חתרניות של משרד האוצר, גם יולי שהגיעה עם רצון טוב נלקחה בשבי והזדהתה עם שוביה, די מזכיר את פטרישייה הרסט משוודיה.) רוצה לבצע שינוי או רפורמה הוא מתחיל עם 300 בתי ספר בכמויות גדולות, אבל כאשר ארגון המורים יזם, תכנן רפורמה את "עוז ותמורה" האוצר הסכים להתחיל ניסוי רק ב 5 בתי ספר. התוצאות, כך מדווחים היו טובות רבים היו מרוצים, אבל כעבור כמה שנים הופסק הניסוי ולא קרה דבר. כי העלות, כנראה, גבוהה מידי כעבור האוצר.

חזרה למיצ"ב, מהבדיקה עולה באופן ברור, שבית הספר היסודי הוא די בסדר, ישנם פערים, ישנן עליות או ירידות אבל המצב סביר ביותר. מתי מתחיל הכאוס במעבר לחטיבת הביניים, אינטגרצייה, פה המדדים והכישלונות מתעצמים והופכים ממש לקטסטרופה.

כמה דוגמאות:

פערים בין בנים לבין בנות, כבר בכיתה ב' רואים שהבנות משיגות יותר, טוב זו לא חוכמה בכל מחקר כבר ראו את זה, אבל הפערים כמו פערים הולכים ומתרחבים עם הזמן.

הישגים, אם ההישגים של תלמידי כיתות ב' גבוהים והפערים נמוכים, אז בכיתה ה' ההישגים מצטמצמים והפערים מתרחבים, ואילו בחטיבת הביניים המצב קטסטרופה.

תלמידים אוהבים את בית הספר, זו כבר לא חוכמה מחקרים ברחבי העולם הוכיחו את זה ילדים אוהבים להיות בחברת ילדים, ככל שהדרישות של בית הספר מהם נמוכות כך הנאתם גדלה. אם רוב (כ 52%) תלמידי כיתות ה' אוהבים את האווירה, אוהבים את יחס המורים, ולכן אוהבים גם להגיע לבית הספר, אז בחטיבת הביניים, המצב גרוע מאוד קרוב ל30% פשוט סובלים ושונאים לבוא לבית הספר, הם מציינים את היחסים העכורים בבית הספר בין התלמידים ובין המורים.

בסך הכל, בית הספר היסודי מוכיח את עצמו: הלימודים, האווירה, המורים, ההרגשה טובה, אמנם האלימות יותר נפוצה, אבל זו בעייה שגם הילדים עדיין לא יודעים כיצד להתנהג וגם בית הספר צריך להשתפר. האלימות היא נקודה אחת וממוקדת, בטיפול, בלימוד ובשיפור ניתן לפתור או לצמצם באופן משמעותי את שיעורה.

לעומת זאת בחטיבת הביניים המצב קטסטרופה, התלמידים מרגישים שהמורים לא מצפים מהם, לא דוחפים אותם, לא איכפת להם, מעליבים אותם, ובסך הכל זה לא כל כך כייף להיות בבית הספר.

חטיבת הביניים הן לא פחות ממפעל ייצור, צפוף מאוד כ 40 תלמידים בכיתה, זמן השיעור בממוצע עומד על כ 17 דקות, זמן איכות בין מורה לתלמיד מוערך ב 5 דקות ליום.

תשלומי הורים, בחטיבת הביניים ההורים ממנים שיעורים פרטיים לכ 35% מהתלמידים. זו השתתפות ההורים בתקציב החינוך, זו המשמעות של הפרטת מערכת החינוך.

המדינה כאמור התנערה מתפקידה להעניק חינוך שוויון או לפחות שוויון הזדמנויות, העבירה את האחריות להורים ולנערי האוצר. אלה וגם אלה לא רוצים להשתתף ולכן האוצר שואף להפריט, וההורים ( לא כולם, אני מכיר די הרבה הורים משקיענים וכל הכבוד) מצפים לעתיד טוב יותר.

בקהילת קודש ישראל כמו בישראל הדברים הטובים נזנחים וניטשים לטובת אופנות ומודות מיובאות, ללא חשיבה, ללא התאמה, מין "רפורמת מדף".

הרפורמות  בישראל נכשלות, והן נכשלות כי הן מבוצעות באופן חובבני. כאשר הן נכשלות יורים בש.ג, יורים במורים, הם המורים אחראים על הכישלונות, זה תפקידם במשוואה. אם היו מתייחסים בכבוד לגורם האנושי, המורים, סביר להניח שההצלחה הייתה גם נראית.

היום זו הזדמנות לתקן, לשבת עם ההורים ועם המורים ולמצוא דרכים ושינויים. רק ההורים והמורים מסוגלים לבצע שינויים. המדינה פשוט מפקירה את אזרחיה ואת העתיד על מזבח המותגים.