20 ספטמבר 2011

להאזין היטב לערבים

בהזדמנות ראויה זו ברצוני לאחל למשפחתי, ידידי, מכירי וקוראי ולכל עם ישראל, שנה טובה, באמת טובה, שנת שיגשוג ושלום על כל בית ישראל.

איננו יודעים כיצד ייסתים הפיאסקו של "הכרזת" המדינה הפלשתינית באו"מ.  איש אינו יודע, כולנו מנחשים בלבד.  אך מספר תובנות בינים כבר צצות ועולות מהתנהלות מנהיגי ישראל והפלשתינים והללו אינן מחמיאות לאיש.

קיימים ציבורים בנינו אמנם מיעוט אך רעשני, מקושר ובעל השפעה מונים רבים מערכו הממשי, אלו הם המשתייכים לשמאל האנרכיסטי הבולשביקי הרדיקלי אשר לא בכדי הינם מוגדרים ככאלו.  השמאל הרדיקלי הישראלי מסוגר בקופסת חשיבה מיוחדת משלו, תלושה ומנותקת מהמציאות, אינה מכירה במתרחש סביבה, מתעלמת מעובדות.  הם הופכים עקוב העובדות בהבל פה למישור. אנו שומעים רבות על חתירתו חוצת גבולות ההגיון של השמאל הרדיקלי להקמת מדינה פלשתינית.  לא שמענו ולו מילה אחת מאותם מעריצי הפלשתינים בנינו הכיצד, באלו תנאים תתקיים מדינה פלשתינית לצידנו?

לגבי דידם הקמת המדינה הפלשתינית הינו סוף הסיכסוך בעוד שכל תינוק ד'רבנן כבר יודע כי הקמת מדינה מעין זו הינה אך תחילתו של הסיכסוך האמיתי, הסיכסוך המדמם הממשי בוא יבוא כמובן.

הרי עובדות העבר מלמדות כי אנו עומדים להקים מדינת טרור בשטחי יו"ש.  אין צורך בחכמה יתרה לחזות זאת, כך בדיוק קרה בלבנון, כך בדיוק קרה ברצועת עזה ולפי כל חוקי הסיכויים הרי כך גם יקרה ביו"ש.  אנו חוזרים שוב ושוב על אותה הטעות, חווים אותה התוצאה ובאיוולתנו מצפים שוב ושוב לתוצאה שונה.  אמנם אל לנו לזנוח את השאיפה לשלום עקב כך, אך עלינו להציב תנאים ברורים וחסרי פשרות לקיום אותו שלום ואם הללו לא מתקיימים אזי איננו במשחק, אנו סרבנים.  מוטב לנו מתיחות חסרת חוזה שלום שקטה משלום נפיץ ומדמם.

ובכל זאת, גם אם עובדות החיים אמורות ליישר התנהלותנו המדינית, לא קם איש שמאל, אקדמאי, איש רוח, צילצולים והזיות אוויל אחד התומך בהקמת מדינה פלשתינית ואמר לחסידיו השוטים כי ישנם סייגים מסוימים בהקמת מדינה כזו לאור לקחי העבר וכי עלינו לעמוד עליהם באורח נחרץ לפני שנתמוך בהקמת אותה מדינה.

לדוגמא, מה יהיו סידורי הביטחון, המסחר, חלוקת המים, הגבולות, שאלת הפליטים, שאלת זכות השיבה, האנרגיה ועוד ועוד.  כלומר לטעמם של האווילים האנרכיסטים מהאקדמיה והצלצולים שלנו (שלנו? אוי לאותה הבושה), הרי אך תקום מדינה פלשתינית והשלום העולמי האוניברסלי בוא יבוא ועמלי כל העולם יתאחדו סוף-סוף.  דהיינו, קודם ניבטח ואילו רק אחר כך ננסה.  סידורי ביטחון ושאר ירקות?  אין צורך בזוטי דברים כגון דא, שהרי הפלשתינים כבר הוכיחו קבל עם ואוטובוסים מתפוצצים על תכולתם האנושית את אופיים שוחר השלום, הרחום, הנוח והנינוח ומכאן, נקים או נתמוך במדינה פלשתינית ובא שלום על ישראל ונירוונה על העולם.

הכרזתו של אבו ("המתון") מאזן כי לא יכיר במדינה יהודית ולא יאפשר ליהודים לשבת במדינה פלשתינית אמורה להדליק נורה אדומה בוהקת בפני כל ישראלי. 

ישראל עמלה להפיס את דעת העולם בעזרת ההכרזה ומתווה הדרך: "שתי מדינות לאום לשני עמים" כך נאה וכך יאה.  אך מה אומר לנו ה"אבו" ישירות ובמשתמע?  שתי מדינות? ודאי, בהחלט אך שתי המדינות הינן עבור עם אחד, העם הפלשתיני, הוא אינו מכיר בזכותה של המדינה היהודית להתקיים.  לטעמו, תקום מדינה פלשתינית "טהורה" ולצידה מדינה דו לאומית הכפופה לזכות השיבה הפלשתינית.

אלו בנינו השוגים באשליות אינם משיגים כי ישראל בגבולות הקו הירוק הינה כבר הלכה ולמעשה מדינה דו-לאומית  - למצער בעיני הערבים-הישראלים ואחיהם הפלשתינים.

אנו גם איננו עומדים דיינו על הסתירה הנובעת מהכרזותיו של האבו.  אם מדינת פלשתין העתידה חייבת להיות "יודן-ריין" (נקיה מיהודים) הרי ההגיון הפשוט הנובע מכך מחייב כי מדינת ישראל חייבת להיות נקיה מערבים ומכאן, מדוע איננו מחצרצים זאת על כל גבעה רמה בעולמנו (כטקטיקה שתהפוך לאסטרטגיה).  היהודים אצל היהודים והערבים אצל הערבים, חילופי אוכלוסין לאמיתם, היכן שלא יעברו הגבולות, ההפרדה תהיה טוטלית, שהרי ידנו אינה במעל, ה"אבו" דרש זאת הלא כן?  ניצול הזדמנויות אינו הצד החזק שלנו , כך ניראה.

ומדוע הדברים נאמרים?  משום שאנו נופלים ברוב איולתנו במלכודת הפלשתינית.  לא הוותרן, המתרצה ומפיס הדעת הוא המוביל ומתווה המהלכים.  הסרבן, הלעומתי, חסר (לכאורה) ההגיון, בעל "תסמונת הכלב המשוגע", הללו הם המובילים ויוצרי סדר היום בעולמנו, זו הטקטיקה הפלסטינית שהפכה אסטרטגיה רבתי והם מפעילים אותה באופן מעורר הערצה.

כוונותיו של בנימין נתניהו טובות והוא ראוי להערכה רבה על כך, הוא עמל קשות לשכנע את העולם בכנות כוונותיו / כוונותינו, זהו האופי והכיוון היהודי הגלותי ואין כאן גינוי לכך- אנו שרדנו אלפי שנים בגלות בדיוק משום כך.  אך כעת החטאנו את הלוז, אנו איננו בגלות יותר.  נתניהו אינו משיג כי במרוצתו להפיס את דעתם של כולם הוא אינו מפיס בסיומו של יום את דעתו של איש.

כמובן שהוא ניכשל בכך גם משום שהתקשורת הישראלית ועוזריה מטרפדת הסיכוי למשא ומתן ולשלום, היא עמלה מצידה לשכנע את העולם באוסף הכפשות ניבזי כי נתניהו לא אמין, לחיץ, מזיע, מזגזג.  ואם הישראלים עצמם טוענים כך הרי שברי כי הגויים ישתכנעו במסע רצח האופי ושלילת הלאום היהודי הזו ללא כל קושי.

נתניהו שוגה בכך שאינו מנסה מסלול אלטרנטיבי יעיל יותר מונים רבים, מסלול "הסרוב" הגמיש-הטקטי.  ניראה כי להוותנו הדבר אינו לכבודו להופיע כסרבן, אך זו בדיוק הנקודה, באשר בהמנעותו מכך הוא מכשיל, אמנם מתוך כוונות טובות, את מדיניות החוץ הישראלית.  נתניהו עמל ללא לאות להראות צודק ומזניח את הצורך להיות חכם.

מוטב לנו ולראש ממשלתנו להופיע כעקשנים כפייתים, כסרבנים ולמתוח את חבל הסרבנות עד קרוב לפקיעה וברגע האחרון לשחרר מעט.  אנחת הרווחה תישמע בכל רחבי העולם מקצה לקצה בנוסף לחיזורים אחר ישראל.

רבים מכירים את "משל הרבי והעז" אך מעטים שתים ליבם לחוכמת תורת המשחקים הגלומה בו.  בקצרה...יהודי קשה יום ומגורים בא לרבו לטכס עצה ולשמוע הדרכה כיצד להטיב את תנאי מגוריו הקשים והצפופים מנשוא.  יעץ לו הרבי להכניס עז לתוך הבית "אבל רבי, אין מקום נוסף אפילו לעכבר" נירעש היהודי.  הכנס העז ובוא לבקרני בעוד שבועים, פסק הרב.  בביקור הבא הורה הרב להוציא את העז ולבוא לבקרו בעוד שבוע.  בביקור לאחר השבוע, הודה היהודי הנרגש ואסיר התודה לרבו על מרחב המגורים הניפלא שניפתח בפניו עם הוצאת העז.

ניראה כי מישהו חייב להשכיל את נתניהו ב"משל הרבי והעז", דומה וכולנו נצא נשכרים מכך ביחסינו עם העולם הערבי ועם הפלשתינים בפרט.  עד עתה הפלשתינים הם שלקחו לתשומת ליבם את הנובע מ"משל הרבי והעז" והולכים לאורו באדיקות ובהצלחה רבה.

דוגמא נאה להתנהלות סרבנית מתוכננת היא דרישתו של ה"אבו" כתנאי מוקדם למשא ומתן בינו לבין ישראל, בקיום הקפאת בניה כוללת ביו"ש.  אך כאשר מעמידה ישראל תנאי הגיוני מוקדם מצידה לשם איזון והוא הכרה פלשתינית במדינה יהודית, שהרי הכירה בזכות הפלשתינים למדינה פלשתינית, (כמובן, איננו צריכים לאישורו, אך זה הינו צעד טקטי ממש כהקפאת הבניה), הריהו עומד בסרובו לקיום המשא ומתן.  התנהלותו מטורללת? לאו דווקא, התנהלות עקבית וחכמה במתכונת  "הכלב המשוגע" או אם תרצו, שוב הליכה בנתיב "משל הרבי והעז".

מה אומר ה"אבו"? פלשתין נקיה מיהודים ובנוסף מסרב הוא להכיר במדינה יהודית.  כאשר יגיע הזמן, ישחרר "האבו" מעט את החבל, "יתיר" לעשרה יהודים להתגורר בפלשתין "שלו" ויאשר לנו ברוב טובו הנפת דגל ישראל בארץ ישראל (גם שלו).  אנו והגויים נהיה כה אסירי תודה עד כי ניפול מעולפי תודות לרגליו וננשק את נעליו על "הוויתורים המפליגים" שהלה עושה עבורנו.  וכעת ברוך, האם הבנת, האם הפנמת?

מדוע נוקט ה"אבו" אסטרטגיה זו? משום שבסופו של יום אין בכוונתו לחיות צד בצד עם מדינה יהודית.  הקמת המדינה הפלשתינית הינה אך עוד שלב בדרך הארוכה להשמדת ישראל (ויש לערבים הרבה סבלנות, שלא כמונו).  וכך, הוא יוותר כמידת זית-סורי-דפוק (לאחר תקופת סרבנות) וידרוש בתמורה ל"וויתוריו" המגוחכים, עוד ועוד וויתורים מפליגים מצד היהוד האוויל אשר כמובן יענה לו באנחת רוווחה ובנפש חפצה, לאחר לחץ מסיבי עלינו של עולם אסיר תודה ל"אבו".  לעומתו, אנו כה כמהים לשלום, לשקט ולשלווה, לנירוונה עולמית אוניברסלית עד כי טחו עינינו מראות את המציאות, אנו חוסמים ההכרה בהונאה העצמית אשר אנו עורכים על עצמנו.

זה יהיה הסיבוב הנוכחי.  והסיבוב שלאחריו?  תמונת ראי של הנאמר כאן לעיל, שוב ושוב עד שנחזיר ברוב טובנו ופשרנותנו האווילית, התלושה ממציאות, המתעלמת מעובדות, המסרבת להאזין לדיברי הערבים, את שיח' מוניס ובנותיה וניפצח בשחיה ארוכה ומרעננת בעלת סוף ידוע בימה של עזה.

אהרון רול

amroll@synpatico.ca