את השבוע האחרון ביליתי בהולנד. ביקרתי בה כבר הרבה פעמים - משפחתה של אישתי גרה שם - אבל בפעם האחרונה לפני כחמש שנים. הדבר הראשון שגיליתי הוא ש- the more the world changes, the more it stays the same (ככל שהעולם משתנה יותר, הוא נשאר אותו דבר). לא מזמן קראתי באיזשהו מקום, שגם ההולנדים זנחו את האופניים ועברו לאמצעי תחבורה ממוכנים, אבל ברגע שתראה בחניונה של תחנת רכבת כלשהי את אלפי האופניים, או שתנסה לעבור בין המוני המדוושים לצדו השני של הרחוב, תבין שההולנדים והרכב הדו-גלגלי הם בלתי-נפרדים ואם גם זמנית נאלצים להיפרד זה מזה, ברגע שמתאפשר להם, הם חוזרים לסימביוזה שלהם.

דרך אגב, תושב ארץ השפלה הוא רק לעתים רחוקות גס רוח. אם בלי משים חצית את הגבול הצר המיועד להולכי רגל וחדרת לשביל האופניים, אינו צורח ומקלל, אבל בזמן שהוא עוקף אותך בקשת רחבה, מתכופף ממושבו ומסנן לאוזנייך:kijke op een andere keer (הסתכל בפעם הבאה).

הכי מוזר היה בעיניי שאיש איננו חובש קסדת מגן - בעוד שבארצנו, שיש בה הרבה פחות רוכבי-אופניים, קיימת חובה לחבוש קסדה - ואפילו חלקם הגדול של רוכבי הקטנועים נוסעים בלעדיהם. רק אחר שמישהו האיר את עיניי, שמתי לב, שרק הקטנועים המצויידים בלוחית רישוי כחולה (רובם כאלה) נוהגים ללא קסדה. אלה הם טוסטוסים, אבל גם קטנועים, שמהירותם מוגבלת ל-35 קמ"ש, אבל כאשר הסתכלתי בהם דוהרים ומזגזגים בין טורי האופניים, התעורר חשדי שרובם עוברים את המהירות הזאת ומנצלים את עצימת עיניי המשטרה לתופעה.

כמו כמעט כל דבר, גם הבתים שונים בהולנד. אני כמובן מודע לכך שבאמסטרדם היו מחירי הנדל"ן תמיד בשחקים ולכן האזרחים יכלו לבנות בחלקות הקטנות שלהם רק לגובה. מה שאינני מבין, מדוע גם הבניה החדישה, המודרנית נעשית בסגנון דומה, גם במקומות נידחים, בערים קטנות, בכפר, שם מחירי הנדל"ן כנראה אינם גבוהים. יכול להיות שזאת מסורת בלבד? התוצאה היא שדירה טיפוסית בת שלושה חדרים, היא בת שלוש קומות. גרתי באחדות, בהן בקומה א', או ב' היו מקלחות יפות ומודרניות, אבל את השירותים שכחו בקומת הקרקע.

להולנדי הממוצע יש ככל הנראה שלפוחית חזקה ואינו מרגיש צורך להקל על עצמו במהלך הלילה, אבל אנחנו לדאבוננו איננו ברי מזל שכאלה ונאלצנו בחשכת הליל בעיניים חצי עצומות לדדות במורד המדריגות הסיבוביות המסוכנות גם לאדם ער לחלוטין, בעל כושר מלא. בדרך בחזרה למיטתי, גיששתי את דרכי במדריגות התלולות, פחות או יותר בהליכה על ארבע. שמחתי, כי לפני נסיעתי ערכתי ביטוח הכולל את כל הסיכונים, כך שאם אשבור את מפרקתי, צאצאיי לא יצטרכו לבזבז את ירושתם על הוצאות אשפוז אביהם.

הדירות כולן נפתחות ישירות לרחוב, אין להן תיבת דואר והעיתונים, מכתבים, פרסומות, נזרקים לרצפת הדירה דרך חריץ המיועד לכך בדלת.

כאשר אחר רדת החשיכה אני מגיע לאחת הערים, תמיד מעורר את תשומת ליבי אחידות הבלוקים של המבנים בשיכונים הנרחבים. למה דווקא בלילות? כי במרפסות, לפני דלת הכניסה של כל דירה ודירה, באותו מקום בדיוק, דולקת מנורה. שורה אינסופית של מאות רבות של מנורות לאורך 5-6 קומות במאונך ולאורך השורה הארוכה של גושי הבניינים במאוזן. באף מקום לא נשרפה נורה, או מישהו אולי כיבה אותה. כך היה לפני 10-20-30-40 שנים ומשבר האנרגיה לא שינה מאומה מאותה הומוגניות מונוטונית.

את מינהגי האוכל ההולנדיים הזכרתי כבר מספר פעמים, לאחרונה כתבתי לפני יותר מחמש שנים על הרהוריי בנושא זה, ברשימתי הגיליוטינה ההולנדית. המזון כמובן שונה בארץ זאת, כך זה גם בארצות אחרות, מה שקשה לישראלי להתרגל אליו שמינהג אכילת ארוחת צהריים אינו מוכר לתושבי ארץ השפלה. הארוחה העיקרית נערכת בסביבות השעה 6 בערב ועד אז אתה יכול לבלוע בעיקר את רוקך. (גם על תוכן ארוחת הערב וצורת הכנתה יש לי מה להעיר, אבל זה כבר שייך לנושא אחר. במשך ששת הימים שביליתי בהולנד, זכיתי רק פעם אחת בארוחה טעימה, כאשר נכנסתי למסעדה יוונית באוטרכט).   

לפני שנים, בגיל 13 נסעה אחת מבנותינו עם חברתה לביקור משפחתי באמסטרדם, שם גרו באותה תקופה אימה של אשתי ושני אחיה (הגיסים שלי חיים שם עד היום). הילדות כמובן הלכו לראות את מראות העיר היפה, אבל לקראת שעות הצהריים חזרו הביתה והתיישבו בצפייה דרוכה בסלון, עברה כמחצית שעה, שלושת-רבעי, אחר שעה שלמה, סבתן סידרה דברים, עסקה במלאכת הבית בדירה, אולם מכיוון המטבח לא נשמע קשקושם מעורר התקווה של סירים, סכו"ם, נחיריהן המורחבות של האורחות לא הרגישו בריחות מעוררי תיאבון וגם השולחן לא נערך. הילדות המסכנות הי נבוכות מדי, כדי לשאול שאלות, הרי זאת הייתה ביקורן הראשון במקום ללא לוויית מבוגר. אולי זהו יום צום, או שהאחרים סעדו את ליבם במקום אחר ושכחו אותן, עובדה: לא ציוץ כלשהו צמו במשך כל שעות אחר הצהריים ואחר התנפלו ברעבתנות על ארוחת הערב. העוף המכובס החסר תיבול, תפוחי האדמה שבושלו בקליפתם, היו בתנאים רגילים לא טעימים במיוחד, אבל עתה זללו הכל. (אולי זאת השיטה לחנך את הנוער המפונק. אחר טיפול כזה, לא תשמעו את המנגינה המוכרת "אימא, הרי את יודעת שאינני אוהב/ת ...).

כאשר למחרת בצהריים חזר על עצמו העינוי המתוחכם, אזרה בתנו עוז ושאלה בדחילו ורחימו את בן דודה, על איזה חטא הם מכפרים בצום הממושך. רק אז נודע לילדות שזה המנהג בהולנד ומי שרעב, רשאי בהחלט לגשת למקרר ולהכין לעצמו כריך עם חמאה וגבינה, או ליטול מסלט הטונה, שתמיד מצוי בשפע במקרר ההולנדי הטיפוסי.

דברים אלה קרו לפני כ-27 שנים, אבל כאשר סיפרתי את המעשייה הנ"ל לחברה, היא התחייכה וסיפרה לי, שכאשר בשנה שעברה התארחו אצל חבריהם בהולנד, בעלה היה רעב כל כך, שהציע, כי יוכלו את הנקניק הכשר שהביאו למארחיהם במתנה. אשתו הטילה ווטו על ההצעה. לא יהיה נורא, אם בעלה ייאבד כמה קילוגרמים מכרסו.

יחד עם כל הנאמר לעיל, אני מזדרז לקבוע, כי  עבור התייר הטיפוסי אין מקום לדאגה. הולנד משופעת במסעדות מעולות, בהן יקבלו את כספך בכל שעות היום, רק שיהיה לך מספיק! אל אורח החיים הנ"ל חייבים להסתגל רק אלה שהתמזל מזלם וזכו להתנסות בהכנסת האורחים ההולנדית הלבבית. הרי מלבד האוכל, קיימים גם תענוגות אחרים בעולם, נכון? לא כן? הנידו כבר את ראשיכם בהסכמה ותאמרו לי שאני צודק.