10 אוקטובר 2011

מדיניות של אזלת יד

לעיתים, מדיניות ה"שב ואל תעשה" מביאה דיבידנדים ובפרט כאשר כל החלופות שלפנינו הינן גרועות כולן יחדיו וכל אחת לחוד, ממתווה חוסר העשיה.

מאידך-גיסא, ההתקפה דהיינו, עשיה מושכלת הינה ההגנה הטובה ביותר.  לא רק בשדה הקרב הנפיץ והמדמם אלא גם בשדה הקרב הפוליטי ובפרט המדיני.

דוגמאות קיימות למכביר.  למשל חוסר המעורבות של מדינת ישראל בנושא "אביב העמים הערבי".  קיים הגיון רב בישיבה על הגדר, כל מעורבות שלנו לכל כיוון אפשר ותובן כלא נאותה על ידי ציבור ערבי ובינלאומי אחר ושונה וכך יתרוננו ביד ימין יצא בהפסדנו ביד שמאל.

אך האם אין מה לעשות בנידון?  כמובן שיש וגם זאת אנו למדים מאסטרטגית הגישה העקיפה הבאה מתוך שדה הקרב המסורתי וזולגת לעבר שדה הקרב הפוליטי.  "אביב העמים" הערבי מפחיד עד מוות את אלו אשר לא נפלו ברשתו.  כל בר דעת כבר מבין כי הסיכונים הכרוכים בהצלחת "המהפכנים" הערבים, גדולים עבור ישראל ומדינות ערביות אחרות מאשר לו-לא התקיים אביב זה כלל ועיקר.

זה הזמן הנאות ביותר (במדה ועדיין לא נעשה כן) להעצים ולהדק את קשריה של ישראל עם מדינות שאינן שותפות ל"אביב" כגון, ערב הסעודית, ירדן, עיראק, כל נסיכויות המפרץ הפרסי, מרוקו, אלג'יר, מדינות דרום הסהרה (...הכורדים, הארמנים) וכן הלאה.  ישראל, בהיותה מעצמה מזרח-תיכונית, יכולה בנקל (בזמנים אלו) למצב עצמה כערך אסטרטגי מלכד העומד כמחסום נגד ההשתלטות הלמצער וודאית בטווח זמן סביר של האחים המוסלמים ואל-קעידה על מדינות "האביב בערבי".

הקדמה זו אין כוונתה לעסוק בניתוח מדיני-בינלאומי אלא נהפוך הוא, להתבונן פנימה אל פעולותינו הפנים-ישראליות באשר הללו, אינן עושות הגיון, ולהלבישן בהגיון פשוט ומובן לכל בהתבסס על כללים פשוטים ד'לעיל.

ישראל נימצאת בעיצומה של מערכה מדינית קשה וניבזית בחודשים אלו שעיקרה סיכול מגמת הפלשתינים להכריז על מדינה משלהם ובכך לטעמם לעקוף את הצורך והדרישה להתיצב למשא ומתן עם ישראל ולהמנע מוויתורים הכרחיים של פשרה הבאים כפועל יוצא יחדיו עם כל משא ומתן.

הצורך בליכוד השורות הפנימי הינו קיומי ודווקא כעת, קיימים זרמים פנימיים, תת-קרקעים המכוונים ביתר שאת להרס תדמיתה של ישראל ולהחלשת מעמדה וטיעוניה המדיניים על ארץ ישראל.

בחודשים החולפים נעשית פעילות הרס ענפה של מבנים בישובים השייכים ליהודים בשטחי יו"ש (הם ניקראים מאחזים אך חדלו מזה שנים להיות כאלו).  איננו מתכוונים לדוש בשאלה מה יהיה עתיד יישובים אלו, התשובה בעיני המתבונן.  אך נעיר כי לטעמנו, יישובים אלו הינם מחנה החלוץ הציוני והקיומי של עתיד מדינת ישראל.  אך לא בכך הענין.

ישאל הקורא עצמו, בזמני סופה מדינית המתחוללת מעל ראשינו (אשר עמדנו בה באופן ראוי לציון), מי הוא ולצורך מה, המעונין להלהיט את הרוחות, להבעיר את השטח, ליצור פילוג בעם, ליצור מצב של חדלות שילטונית במדינת ישראל?  מי הוא זה אשר בסמכותו ויכולתו להורות על הריסת יישובים באשר הלכה ולמעשה הוא הינו הריבון בשטחי יו"ש.

האצבע המאשימה מופנית בראש וראשונה לעבר אהוד ברק שר הביטחון, הוא "הריבון" בשטחי יו"ש ומיד לאחריו לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו אשר מאשש בנושא זה את התואר 'רופס' המוענק לו תדיר.

שהרי לא קיים כל צורך פוליטי ומדיני בוער, דווקא בימים אלו להנפיץ את השטח ולגרום לרגשי מירמור עזים ופעולות לעומתיות הן מהצד היהודי והן הערבי.  גם מדינות הקוורטט האירופי הלוחצות עלינו להחיל הקפאת בניה בשטחי יו"ש אינן דורשות הריסת מבנים קיימים.  כך גם ארצות הברית.  דהיינו, הריסת המבנים הינה ענין לפוליטיקה פנים ישראלית אשר בה ידו של ראש הממשלה על התחתונה באורח מביש.

אהוד ברק פועל במתכונת "נחש תחת התבן".  בימים יושב ומתרועע עם ראש הממשלה תוך מצגת תמיכה בו, ובלילות שולח מלאכי חבלה להרוס מבנים של מתישבים יהודים.  לזה אשר כבר מריע באשר לדבקותו הרבה לכאורה של שר הביטחון בקיום החוק בשטחי יו"ש, נרגיע, אין בצווי ההריסה הללו ולו שמץ של ענין בשלטון החוק.

באמצעות הרס המבנים הסיטוני מציג שר הביטחון עצמו בקרב מחנהו הפוליטי, לשם רווח פוליטי כמובן, כנחוש ואת נתניהו כרופס וניגרר.

הרס המבנים גורם לציבור עצום (המתישבים והתומכים בהם - למצער כשני מליון פרטים במדינת ישראל), לפתח רגשות קשים ושליליים כנגד בנימין נתניהו באשר הוא ניתפס ובצדק כמאשר את הרס המבנים, כאידאולוג ימני הבוגד בבוחריו ומושך שמאלה.  שוב נקודות זכות פוליטיות רבות ל"ידידו" אהוד ברק.

הרס המבנים גורם להתעוררות פעולות "תג מחיר" (ואין חשיבות מי המבצע - אפשרי בהחלט כי הללו פלשתינים מתוחכמים), אך היוצא מכך הוא שוב תיוגו של נתניהו כזה אשר אינו מצליח למנוע פעולות "תג מחיר" של המתישבים (כאמור, ללא כל אסמכתאות לאחריותם לכך) ובכך שוב מעצים את רגשות השלילה כנגדו. שוב נתפס כרופס אשר אינו מסוגל להביא חוק וסדר לרחובותינו.

איננו וודאיים אם נתניהו ניגרר אחר פעולות הרס אלו, מובל באפו בידי ברק או משתף עמו פעולה אך במבחן התוצאה, הוא יוצא כמנהיג רופס, חדל משילות.  עליו להבין כי למרות השגיו ויש לו רבים, הרי התנהלותו בענין ההתישבות ביו"ש היא שתעמוד לו לרועץ ביום פקודה.

הפתרון עבור נתניהו, ממשלת ישראל ועם ישראל הינו פשוט והגיוני, הכולל את "אסטרטגית הגישה העקיפה" המדוברת לעיל.  יש לבטל ולגנוז את "דו"ח המאחזים" של טליה ששון הזכורה לשמצה.  זה הינו דו"ח שיקרי בחלקו, מעוות ברובו (אשר חובר בשנת 2005 לפי הזמנת שרון אשר ביקש להקל על עצמו את מעברו כאמון ארץ ישראל, למחריבה), אשר נערך בידי ששון - שמאלנית רדיקלית על גבול האנרכיזם ודו"ח זה מהווה את התרוץ הניבזי האולטימטיבי, גם כיום, בידי שר הביטחון ופרקליטות המדינה שורצת תולעי "הקרן לישראל חדשה" להמשך ההרס כנגד בתי יהודים (עשרות אלפי המבנים הערבים הבילתי חוקיים ביו"ש כמובן שאינם מענינו של שר הביטחון הצבוע והחתרן שלנו), עם בונוס פוליטי גדול עבורו, קיעקוע מעמדו של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל וכפועל יוצא האדרתו של ברק.

אך בכך לא די, על ישראל לפתוח במסע דו שלבי הנוגע לישובינו בשטחי יו"ש.  יש לקבוע צוות משפטנים ובעלי מקצוע אזרחיים אחרים במשרד ראש הממשלה (זהירות, לא צוות מפרקליטות המדינה, הללו שם מרביתם משובטי טליה ששון הידועה לשמצה), צוות זה יכול בתוך שבועות ספורים לקבוע את ההסדרים להחלת חוק השיפוט הישראלי על יישובי יו"ש במקביל ביטול סמכותו המשפטית של צה"ל שם.  בכך יעקוף נתניהו את סמכויות אהוד ברק בשטחי יו"ש, ינטרל את נזקיו ויותירו כקליפה ריקה.

כפועל יוצא מהחלת המשפט הישראלי על ישובינו בשטחים הרי שממילא נאלץ להסדיר את מעמדם המשפטי של אותם היישובים שם החסרים מעמד זה ובכך לנטרל את ניזקי "דו"ח המאחזים", שמאלני הבג"ץ ומשרתיהם מהפרקליטות.

הסדרת מעמדם המשפטי של יישובי יו"ש תחסל באחת את מירב המחלוקות הקיימות בין הפלגים הפוליטים הנוגעים בסוגיה זו ובכך תעצים את אחדותו של העם, הכה חיונית בימים אלו.

בד בבד, יכין הצוות את כל התוכניות כשלב שני להחלת הריבונות הישראלית על כלל היישובים בשטחי יו"ש.  בכך ינטרל נתניהו את מגמות הפלשתינים המאמינים כי יוכלו לכופף את ידה של מדינת ישראל ולהביאה על ברכיה להסכים לכל תנאיהם.  לא במדה ותחול הריבונות הישראלית על יישובינו שם.

כעת כל שיוותר יהיה לקבוע את העיתוי הנכון לכל שלב.  יש להמתין בסבלנות לכישלון מאמצי הגישור של הקוורטט האירופי לענין המשא ומתן בנינו לבין הפלשתינים.  רצוי, מפאת הצורך בצעדים בוני אמון מדיני, לא לנקוט בפעולות העלולות להחשב לעומתיות, בהחלת המשפט והריבונות הישראלים, לפני שמוצו הצעדים האירופים העיקריים לתיווך לשם קיום המשא ומתן.  כאמור, הגישור ייכשל באשר מטרות הצדדים לענין המשא ומתן רחוקות זה מזו כרחוק המזרח מהמערב (תרתי משמע).

ישראל חפצה בגבולות בטוחים ובהסדרי ביטחון תוך הנתקות מושלמת ככל האפשר מהפלשתינים בעוד שהפלשתינים חפצים להשיג בדיוק ההפך, זכות השיבה ושלבי בינים (גבולות 67 או 48 למשל) כשלב נוסף בדרכם לחיסול ישראל.  אלה הם רצונות מקבילים שלעולם (למצער בימי חיינו) לא יפגשו.

על כל צעד חד צדדי פלשתיני תגיב ישראל ב"יוזמת תוכנית השלבים" שלה, החלת המשפט הישראלי על ישובי יו"ש כהכנה להחלת הריבונות הישראלית על הישובים שם בשלב הבא.

בכך תראה ישראל כיוזמת.  גם אם היוזמה אפשר שתראה כשלילית בעיני מדינות המערב (לגבי מדינות האיסלם-חבל על הטירחה), הרי עצם היוזמה תיתפש כחיובית מונים רבים מחוסר יוזמה כלל ובכל מקרה תותיר את סדר היום המזרח תיכוני בידי ישראל ותשמוט אותו מידי הפלשתינים ותומכיהם.

גם אם לא תנקוט ישראל בצעדים לעיל אך תאיים בצינורות הדיפלומטים להוציאם אל הפועל, הרי שהיוזמה עוברת לידינו באורח ברור, יוזמה אשר תאלץ את הפלשתינים ומדינות המערב להגמיש צעדיהם כלפי ישראל.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca