אז מהו בעצם תפקידו של חייל?

חייל הוא כל אדם שהתגייס לשורותיו של צבא שלמדינה ריבונית בשרות סדיר או בשירות מילואים. החייל עובר אימונים והכשרה על מנת להגן על אותה מדינה באופן ישיר או באופן עקיף ולשרת את האינטרסים שלה.

החיילים מתחלקים לתתי קבוצה של

1- חיילים קרביים לוחמים בשורה הראשונה של שדה הקרב

2- חיילים תומכי לחימה שנמצאים בשורה השנייה של שדה הקרב (בלעדיהם לא תיתכן לחימה)

3- חיילי עורף ומנהלה שממקומים בדר"כ בעורף.

כאשר חייל נקרא לשירות צבאי פעיל אם בסדיר ואם במילואים, כל חייל יודע ע"פ תפקידו והכשרתו היכן הוא ימוקם בשדה הקרב ומה רמת הסיכון  לחייו ע"פ התפקיד אליו הוא הוצב או אותו הוא ממלא.

כאשר הצבאות מתחלקים לשני סוגים צבא העם בו כל אזרח שמגיע לגיל גיוס מחוייב להתייצב לשירות צבאי סדיר לפרק זמן המוכתב בחוק של אותה מדינה בה קיים צבא כזה, כנהוג במדינת ישראל למרות שאחוזים נרחבים בה זוכים לפטור שערוריתי שרק הולך ומתעצם עם השנים, והמודל השני הוא צבא שבנוי מצבא מקצועי שכיר, אליו מתגיסים אלה שרוצים בכך כדרך פרנסה או כמקצוע לחיים.

בישראל בשנים האחרונות מתחילה לחלחל התחושה שיותר ויותר אנחנו קצת איבדנו את ההבנה מהו חייל ומהו תפקידו, עד לרמה שהיוצרות בישראל התהפכו לרמה כזו שהיום הטשטש הקו בו אתה לא יודע מי שומר על מי, החייל על האזרח או האזרח על החייל.

כך קרה שבזמן שנפלו קסאמים על שדרות וסביבותיה, את הבסיסים באזור עזה מיהרו לפנות ואילו האזרחים נותרו מאחור למי שזוכר את פינוי בסיס זיקים ובסיסי מפקדות בסמוך לרצועה, שאולי זה היה נכון לעשות כי מי רוצה להפקיר חיילים למטחי טילים, אבל כאשר זה נעשה בזמן שלאוכלוסיה האזרחית מסביב לא ניתן פתרון צבאי הולם, יש בזה טעם לפגם , כך קורה שאת מערכת המיגון כנגד טילים כיפת ברזל מעדיפים לשים באזור בסיסי גיוס  באזור ימ"חים בצפון במקום למגן ערים תחת מתקפות טילים בדרום, כך קורה עם עיסקאות מפוקפקות של שחרור חיילים מהשבי ובכך מסכנים את חייהם של אזרחי המדינה ע"פ הנתונים שפורסמו עקב מקרים קודמים בעבר ש60% מפעילי הטרור חוזרים לסורם, ויוצרים מעגל טרור ונרצחים שני , ותכלס למה להם לא לעשות זאת לאור התקופה הקצרה בהם הם שוהים בבתי הכלא על מעשיהם הנפשעים.

אז נכון צה"ל הוא של כולנו, בכל אופן של אלה ששירתו בו, משרתים בו, או רואים בו כאחד הסמלים החשובים ביותר של מדינת ישראל אם לא החשוב שבהם, שאינו ענין של מה בכך לאור ההיסטוריה של העם היהודי  במקומות השונים בגולה בה התעמרו בו, השמידו אותו, השפילו אותו וכו.

מסתבר שגם אחרי שיש לנו מדינה, וצבא חזק ,אחרי קצת יותר מ60 שנה ,אנחנו שבעים ועיפים ולא רוצים יותר ומנסים לחפש סיבות למה לא, מה יאמרו עלינו,מה יחשבו עלינו, מסרסים את הצבא ומפקדיו, ובעיקר מנסים כמו שאומרים בצבא ל"אנוס" את השטח, ולהתאימו לצריכנו ורצונותינו למרות שהקשר בין הרצון למציאות הוא כרחוק מזרח ממערב.

יצאנו למבצע צבאי בעזה שאחת ממטרותיו היתה שחרור גלעד שליט,  לא השגנו דבר לא שיחרורו ולא הפסקת הירי לישובי עוטף עזה, יצאנו למלחמה בלבנון ויצאנו ממנה עם שטר כניעה בדמות החלטה 1701 וללא החטופים שנחטפו בגיזרה זו, ניהלנו מו"מ למרות שהטפנו לכל העולם לא לעשות זאת עם טירוריסטים וארגוני טרור וגם שם כשלנו ובסוף נאלצנו להתקפל ולקבל את תנאיהם אחרי 5 ורבע שנים של התשה וחוסר ההתפשרות של אוייבנו שבניגוד לנו יודעים לעמוד על שלהם.

ועל כל אלה מנצחת התקשורת הישראלית שכבר מזמן חוטאת לתפקידה שהופכת את שחרורו של גלעד שליט לפסטיבל שחרור מטורף שרק מעצים את אוייבנו והישגיהם ואילו  אותנו הוא מעמיד  במלוא מערומינו על כל חולשותינו וחשיפתם קבל עם ועולם ומעמיד את כושר הישרדותנו לרמה הנמוכה והשפופה ביותר בה היינו מעולם, מה שיזמין עלינו עוד הרבה פסטיבלים מהסוג הזה.

שחרורו של גלעד שליט הוא לא ניצחון הוא אחד מרגעי השפל הנמוכים בה היינו בכל שנות קיומה של המדינה ,בשחרור הזה ביזינו את דמם של מאות נרצחים שדמם נשפך רק בגלל היותם יהודים , איבדנו את יכולת ההישרדות שלנו ואת כושר העמידה שלנו מול אוייבנו שרק הולכים ומתעצמים , כי מהסיסמאות היפות האלה בהם אנחנו כ"כ אוהבים להתבשם בהם כעם סולידרי, כעם מלוכד, לא נצליח לשרוד לאורך זמן ונתפגוגג באותה מהירות בהן אותן סיסמאות מתפוגגות.

אני שמח בשביל גלעד שליט, אני שמח בשביל משפחתו ובשביל כל עם ישראל ואני בעיקר חרד  להמשך קיומנו כמדינת העם היהודי