פעם היו אלה תושבי צפון המדינה שחיו שנים על גבי שנים כבני ערובה, אז בימים ההם כאשר חזיתות הסירוב הפלשתינאיות בראשות הפת"ח ועוד שלל ארגונים פלשתינאים עוד ישבו בלבנון והשתמשו בגבולה עם ישראל כמקור לחדירות לישובים וביצועי פיגועי טרור,חטיפות, וירי טילים לעבר קרחת שמונה ושאר ישובי צפון המדינה.

במשך שנים החיים בקרית שמונה   היו נתונים לגחמותיהם של ארגון כזה או אחר וחיו בצל טילים , עד ליציאה לאותה מלחמה שכנראה הפכה להיות קו פרשת המים בדברי ימיה של ישראל, הלוא היא מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב1982.

אמנם העילא לאותה מלחמה לא היתה אותו ירי טילים  לעבר הקריה,  אלא אותו נסיון פיגוע בשגריר ישראל בלונדון  שכנראה היה הטריגר ליציאה למלחמה על מנת להרחיק את הפלשתינאים וארגוניהם מגבולה הצפוני של המדינה ומלבנון בכלל.

למעשה זו היתה המלחמה הראשונה שיצאה המדינה תחת שלטון הליכוד בניצוחו של אריאל שרון כשר הבטחון ומנחם בגין כראש ממשלה, זו לכשעצמה היתה סיבה לחוסר הלגטימיות של המלחמה , כי במצבים ההפוכים כאשר ממשלת שמאל יצאה למלחמה תמיד היתה התגייסות של כל המערכת הפוליטית  ימין ושמאל כאחד, כולל ממשלת אחדות עם "האיש ההוא" כפי שכונה מנחם בגין ע"י יריביו הפוליטים כאשר הם הובילו את המדינה למלחמה .

עד מלחמת לבנון הראשונה, מדינת ישראל  היתה עסוקה בסיקול, ורדיפה אחרי אוייביה לכל חור וחור ברחבי העולם, שמה של מדינת ישראל היה כמשל למדינה היחידה שיודעת להילחם בטרור ומצליחה למגרו, כולל עשרות פעולות חילוץ והצלה ונקמה שביצעה והפכו להיות כמודל לחיקוי והביאו לכאן אין ספור יחידות ללוחמה בטרור לטובת הכשרה ולימוד איך עושים זאת.

מלחמת לבנון הראשונה שהביאה לשהייה ממושכת בלבנון והקמתה של רצועת הבטחון במדינה זו, אמנם הביאה להפסקת ירי הטילים לעבר מדינת ישראל אבל עלתה במחיר דמים יקר של חיילי צה"ל, שחלק גדול ממנו היה שינויי התפיסה של התנהלות צה"ל בלבנון שדגל ביפחות פעילות יזומה ויותר התבצרות במוצבים  באופן סטטי מה שסיפק לארגונים שהוקמו במהלך שהיית צה"ל בדרום ללבנון כמו אמל והחיזבאללה בהמשך, לקחת יותר יוזמה ונסיונות לפגוע בשיירות האספקה ובשיירות התחלופה של החיילים הביתה וביצוע ירי טילים לעבר המוצבים שגבה לא מעט חיי חילים.

לאט לאט נראה שאותה תפיסת עולם שהחלה בלבנון הלכה ותפסה תאוצה בקרב מפקדי צה"ל הבכירים ובקרב ההנהגות בישראל שהעדיפו לוותר על היוזמה ולא לקחת סיכונים ולהימנע מאותן תמונות של לוויות חיילים וארגונים צעקניים שקמו בישראל כפטריות לאחר הגשם כנגד אותה שהייה בלבנון.

לימים קיבלה ממשלת ישראל את החלטת הקיפול ע"י ממשלת אהוד ברק, שאולי היתה נכונה וצודקת אבל ביצועה היה קטסטרופלי ומשול לבריחה כמו גנבים בלילה, מה שרק העצים את אויביה של מדינת ישראל וחשף את כל חולשותיה של מדינת ישראל קבל עם ועולם, כנראה אותה בריחה היתה זריעת זרע הפורענות שבא אלינו בדמות מלחמת לבנון השנייה שהתנהלותה הכושלת והבזיונית רק חשפה את חולשותינו במלוא עוצמתם, לאור עשרות מקרי ההבלגה שארעו בגבולה הצפוני של המדינה כמו ירי טילים,ירי על חיילים,נסיונות חדירה ,וחטיפת חיילים.

קחו את כל האמור לעיל ועשו לו העתק הדבק לעבר דרומה של המדינה, של בריחה חד צדדית ללא שום גביית מחיר מרצועת עזה, ירי טילים בלתי פוסק על ישובי דרום המדינה, ומבצע צבאי כושל שחוץ מרעש וצלצולים והרבה הרס חסר תכלית  וללא מטרות  הצליחו להעמיד את כל עוצמתו של צה"ל במערומיו.

כאן כמו שם אין יוזמה, אין דמיון,ואין מעוף, מדינה שמגוננת את עצמה לדעת , מיגוניות שפזורות ברחבי הערים,גלילי בטון בסמוך לתחנות אוטובוסים, כיפת ברזל, פטריוט  וכל מה שתבקשו, ומאות אלפי תושבים שחיים כבני ערובה לארגון כזה או אחר, כשירצה יבעיר את השטח כאשר ימאס לו יפציץ אותנו בשמות כמו תהדיה, הפסקת אש, ואנחנו נמשיך לרקוד על פי חלילו ובהתאם לשגיונותיו.

נמשיך לספק להם חשמל ומים, נמשיך להעביר סחורות במעברים, נמשיך להעביר כספים מידי חודש , ונמשיך לתת להם לנהל את שגרת חייהם כאילו דבר לא קורה, ורק אצלנו כבר 3 ימים תלמידים לא ילכו לבית הספר, הוריהם לא יצאו לעבודתם, את הלילות יבלו בתוך ממד"ים, יחיו  תחת איום יומיומי , ויחסירו עשרות פעימות ביממה למשמע סירנה שמפלחת את האוויר מספר פעמים ביום, רק המחשבה על החיים במתח היומיומי הזה יכולה להוציא מהדעת.

הפחד שמקנן בליבי היום יותר מתמיד הוא האם זו גם הולכת להיות שגרת חיינו במרכז הארץ ביום מן הימים?