10 נובמבר 2011

לשקר אין רגלים

כאשר נשיא צרפת סרקוזי מתבטא באשר לראש ממשלתנו נתניהו ואומר שלא לפרסום ובשגגה כי "אני לא יכול לראות אותו, הוא שקרן", והנשיא האמריקני אשר משיב מיד: "אתה? לך נמאס ממנו? אני חייב להתמודד אתו כל יום", הרי שבמעוף ראשון ניראות התבטאויות אלו כבילתי מחמיאות בעליל לראש ממשלתנו נתניהו.  אלא שבבחינה חוזרת לעומקו של ענין אין הדברים כך כלל וכלל.  נהפוך הוא, אפשר כי התבטאויות אלו מלמדות כי אנו בחרנו עלינו (באופן בילתי ישיר אמנם) בראש ממשלה המביא בחשבון את ועמל על צרכי הביטחון של ישראל ואינו אותו "קנה מתנודד ברוח", זה התאור עליו שוקדים שרלטני התקשורת בנינו להעניק לנתניהו כל אימת שפתולוגיית ה"ביביפוביה" משתלטת עליהם.

הבה וניראה...שני הנשיאים סרקוזי ואובמה הינם ככלל נפלים, כישלונרים אשר הצעידו את מדינותיהם לעבר פי פחת, כלכלית, פוליטית ומדינית וזאת משך תקופה קצרה יחסית. כעת הכישלונרים מתלוננים אודות המצליחן, תופעה ידועה לכל בר-בי-רב בעולם הניהולי, הדיפלומטי והעיסקי.  תופעה זו מכונה במדע המנהל כ"אופיין המפסידנים".

ברי כי הסיבה להתבטאויות התלונתיות הללו אינה הנושא החם ביותר העומד על המדוכה והוא הנושא האיראני.  קיימת למצער הסכמה כללית בכלל מדינות המערב באשר לסכנה האיראנית והבדלי הגישות נעוצים יותר בטקטיקה שיש לנקוט כנגד איראן "גרעינית" ולא באסטרטגיה הכוללת.  כך שהנושא האיראני אינו סלע מחלוקת "שיקרי" בין ישראל לצרפת וארה"ב.

לא בכדי הלך הזרזיר הצרפתי אצל העורב האמריקני.  מן המפורסמות הוא גישתו האוהדת של הממשל הצרפתי לענין הפלשתיני.  באורח מסורתי ומזה שנים רבות מצדדים הצרפתים בטיעוני הפלשתינים ותומכים בצעדיהם כנגד ישראל להקמת מדינה פלשתינית במתכונת כלשהי אשר אינה עולה בהכרח ובקנה אחד עם ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל.  סרקוזי אינו מפר דפוס התנהלות זו.

לגבי התנהלותו של הנשיא אובמה חבל להכביר מילים.  אין חשיבות כעת למניעיו באשר לתמיכתו בענין הפלשתיני בפרט והאיסלמיסטי בכלל.  יהיו שגורסים כי מוצאו והאוריאנטציה החינוכית עליה גדל מביאתהו לנקוט במהלכיו אלו.  אך אל לנו גם לשכוח כי הגופים בעלי העוצמה הרבה בממשל האמריקני: מחלקת המדינה וה- סי.אי.איי. (בנוסף ללוחשים לסוסים, "היהודונים" נירצעי אובמה), אלו רואים במדינת ישראל מכשול שיש לסלקו (אכן כן, לטעמם, הקמתה של מדינת ישראל יסודה בטעות באשר הינה מהווה מכשול ליחסים חמים עם ערביי המזה"ת ובכך, מחסום לזרימת נפט זול למשק האמריקני).

אל לנו לשכוח כי הגורם המרכזי לכך כי אין מתקיים משא ומתן ישיר בין ישראל לפלשתינים מקורו בהתנהלותו האינפנטילית, האווילית בעליל של (חוסיין) אובמה אשר הצליח לעשות כל טעות אפשרית במדיניותו המזרח תיכונית, בכך שהעלה את "האבו" הפלשתיני על עצים גבוהים (דרך התעקשותו, בין השאר, על הקפאת הבניה עוד לפני קרוב לשלש שנים ואילך) ולחסל בכך הסיכוי לשיחות ישירות ("תודות חמות" גם לסניף האמריקני של "שלום עכשיו" שקידם תזה זו בלהיטות אצל אובמה).  נזכיר גם את התחיבות הבחירות של אובמה להביא הסכם שלום בין ישראל לפלשתינים בקדנציה הראשונה שלו, התחיבות שהוא באיוולתו קיעקע במו ידיו.  כעת, כמובן, מאשים אובמה (והתבטאותו הלעומתית מלמדת) את ישראל בכשלון מדיניותו המזרח תיכונית.  גם הוא הרי רוצה להבחר לקדנציה נוספת ואף הוא חייב לסבר אוזני בוחריו בכוח.

סביר להניח כי כאשר הצמד לא חמד סרקוזי את אובמה מתבטא כך כלפי נתניהו (סרקוזי למצער, מתבטא באורח גס ובוטה, בגלוי ובהסתר, לגבי מרבית מנהיגי אירופה), הרי אמורים הדברים באשר לקיפאון השורר בין ישראל לפלשתינים בכל האמור למשא ומתן ישיר לשלום ביניהם.  ומכאן, נתניהו "שקרן" לטעמם בכך שלא סיפק את הסחורה ולא הקריב נכסים אסטרטגים ישראלים על מזבח ההתנחמדות כלפי הצמד חמד.

סרקוזי נתון בצבת האיסלמיסטית הפנימית ועליו להוכיח דרך קידום הנושא הפלשתיני את מסירותו ונטיתו לכח העולה בצרפת, אלו הפולשים האיסלמיסטים, המהווים לפי הערכות שונות ששה עד שמונה מליוני פרטים בתוככי צרפת ואשר כבר ניכסו לחזקתם מספר ערים מרכזיות ומתעצמים דמוגרפית מדי יום.  אל לנו לשכוח כי התחזיות לגבי סרקוזי וסיכוייו לתקופת נשיאות שניה הינם קלושים (כפי הניראה כעת) והינו חייב למשוך לצידו את האיסלמיסטים באם חפץ הוא בתקופת נשיאות שניה.

וכך, לא הכפשה יצאה מבית מדרשם של סרקוזי ואובמה אלא ברכה וכנגד רצונם.  ההתבטאויות מעידות עבורנו ועבור בעלי כושר חשיבה נאותה מעבר לים אודות עמידתו הנחושה של נתניהו על האינטרסים הקיומים של מדינת ישראל, כפי שאמור הוא לעשות.  ההתבטאויות מעידות על כי השניים הפנימו כי נתניהו אינו מתפשר על עקרונותיו (וטובתנו כולנו) ומעדיף זאת על פני חיבוקים וחיוכים מזויפים עם השניים.  ניכר בהתבטאויות אלו כי הצמד הלזה חושש מנתניהו ואף ירא אותו.  נתניהו הצליח לייצב את עצמו כאיש עקרונות, כמנהיג אזורי אשר יש להתחשב בו בכל מהלכי צרפת וארה"ב באשר למזרח התיכון.

כיצד אנו יודעים זאת?  פשיטא.  השניים הללו מרכלים ומתלוננים מעשה נשים זקנות זה בפני זה אך אינם מעזים לבטא זאת במהלכי מדיניות החוץ שלהם כלפי ישראל.  נהפוך הוא, ככל שגובר חששם מנתניהו, גוברת תמיכתם המדינית והצבאית בישראל.  אנו איננו ניצרכים לאהבה בינלאומית באשר זו ממילא הפכפכת וזמנה קצוב ומותנה בהשתנות אינטרסים בינלאומים, אלא זקוקים אנו לכבוד, להערכה ואף למדה מסוימת של יראה ממסוגלותנו, מדדים אלו הינם יציבים ועומדים בצוקי העיתים.

מזה שנים (מאז 2006 ובעשרות מאמרי דעה), אנו בטורים אלו מקדמים את מתווה "הכלב המשוגע" הגורס כי ככל שנציג עצמנו כנחושים, בעלי זכות אבות על ארצנו ובעלי עקרונות, המסוגלים למען קיומנו, בטחוננו ועצמאותנו למעשים בילתי צפויים, אם כי בגבולות ההגיון המדיני, הרי בהתאמה, נכובד ונחוזר יותר ויותר על ידי מעצמות המערב הרופסות מחד ועל ידי מדינות האיסלם מאידך (כבר כיום קיימת ברית תועלתית בילתי כתובה בנינו לבין טעודיה ונסיכויות המפרץ, מאותו הטעם אין מצרים "המתאסלמת" מעזה- לעת הזו -לגעת בהסכם השלום מחשש פגע השיעה האיראנית).  התבטאות סרקוזי ואובמה והתנהלותם הנוגדת התבטאויותיהם אלו מלמדות כי מדיניות "הכלב המשוגע" מתחילה לשאת פרי הילולים.

בעובדה היא כי התמיכה הבינלאומית בישראל הינה יציבה למדי, למרות נסיונות התקשורת לאחז עינינו ולטעון ההפך מכך אם במעשה ואם במחדל, פנים וחוץ (דהיינו, קיעקוע פעיל ומכוון של יחסי חוצנו - ראה פעילותו בשפה האנגלית של עיתון "הארץ"), נושא (כשלון) הכרזת המדינה הפלשתינית מלמד. 

ההתנהלות הבינלאומית נישענת באורח מובהק על זהות אינטרסים קרים ונוקשים וישראל, ככוח הצבאי הדומיננטי באזורנו, ניתפסת כיום, יותר מאי פעם ובמגמת עליה, בד בבד עם התגברות הסכנה האיסלמיסטית העולמית, כנכס אסטרטגי למערב וכמשענת ומטריית מגן אפשרית למדינות ערב הסוניות המאוימות על ידי האיסלם השיעי הפונדמנטליסטי, אשר נואשו מתמיכה אמריקנית ממשית בם.  ולראיה, נושא "הסתיו הערבי" והמעורבות הבוגדנית האמריקנית בעניניהן הפנימים של בעלי בריתה המסורתים במזה"ת, כולל ישראל -ראה ערך ניסיונות הפלת והחלפת השלטון בישראל משך מחציתה השניה של שנת 2010, ו"המחאה החברתית" של שנת 2011 ומטרותיה הבסיסיות הנסתרות.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca