17 נובמבר 2011

קרדום דמוקרטי לחפור בו

עד עתה שולטת על מדינת ישראל שלא ברשות, לא בסמכות, ובניגוד לחוק והגיון צרוף, שיטת ממשל מיוחדת אך לישראל, המכונה "דמוקטטורה".   בשיטת ממשל זו שולטים עלינו חונטות המשיתות אחיזת חנק על השלטון הנבחר.  הללו יצרו מושבות סמביוטיות, כסרטן גרורתי ממאיר בקרב אותם גופים שילטונים אשר אינם מחיבים בחירות, חסרים שקיפות ציבורית, בוחרים את עצמם מתוך עצמם ומשליטים טרור שילטוני על החלק האחר, הממלכתי, הלאומי,הנבחר, שומר החוק.

השלטון הנבחר המחויב לתקנות הממשל והנוהל הדמוקרטי חסר אונים לכאורה לעומתם.  הלה חייב בדין וחשבון לבוחר, בשקיפות, חוקי המדינה חלים עליו, נורמות התנהגות ציבוריות מצרות את צעדיו בעוד שאותם "אירגונים לשם ביצוע פשע דמוקרטי" כגון בית המשפט העליון, פרקליטות המדינה, התקשורת, האירגונים החוץ פרלמנטרים המאותננים, פועלים כחפצם, חוקי המדינה לא חלים עליהם במקרים רבים (כן, גם בית המשפט העליון והפרקליטות), הם פועלים בסיגנון "קוזה-נוסטרה" ידוע, בתחום הצללים האפור.

אנו עדים לשינוי מגמה בקרב מנכסי המדינה לעצמם מקרב השמאל.  עד זה לא מכבר, ניכס ציבור מקעקעי ציון בנינו, המיעוט הזניח בעם, את "השלום" (שלום ערטילאי, חסר בסיס, מנזק, אבל "שלום", מרחף וללא שורשים), בעוד שתייגו את יריביהם, אלו חובבי ונאמני ציון והלאום היהודי כמחרחרי מלחמה ומתעבי שלום.  משך שנים ובליווי תזמורת נכלולי התקשורת ניסו ואף בשלבים מסוימים גם הצליחו אצל חלושי השכל בנינו לשכנעם כי אכן נוצר וקיים ציבור של רודפי שלום בקרב השמאל לעומת מתעבי השלום ממחנה הימין.  ובמילים אחרות, השמאל הרדיקלי ניכס לעצמו את מנטרת השלום מאחזת העינים בעוד שהיכפיש יריביו האידאולוגים כמחרחרי מלחמה, כאלו אשר אינם חפצים בשלום ובכך העצים הדמוניזציה של בעלי פלוגתו האידאולוגית.

ניתנת האמת להאמר, חלף זמן רב מדי עד שחובבי ציון בנינו התנערו, חזרו לעשתונותיהם, והודיעו קבל עם ועדה ובפרט למקעקעי ציון כי "השלום" אינו חלקת אלוהים הקטנה של המקעקעים, גם לחובבי ציון יש חלק בשאיפה לשלום ואף יותר מאשר המחנה הקיקיוני השמאלני הרדיקלי אשר חלקו אף אוטו-אנטישמי.  עקב בצד אגודל החלו חובבי ציון לועגים למקעקעים ומגכחים פניהם על כי העזו כלל לנכס את השאיפה לשלום כחלקת א-לוקים הבלעדית שלהם.  לפתע החלה להשתרר דממה מוזרה בשטח סחריר "השלום", משהישיגו מקעקעי ציון כי הנושא הפך להיות שנוי במחלוקת ונושא ללעג וחיצי קלס למנכסיו מהשמאל הרדיקלי.

בד בבד עם הפרכת אותן סיסמאות ה"שלום" אשר חלקים רבים בציבור לא האמינו בתקפותו ובהשגתו ובמבחן המעשה ועם חלוף הזמן, אכן הוכח כי צדקו, נערך בציבור מסע יחצני מאחז עינים, חסר מידה ותקדים באשר לערכם של "הסכמי אוסלו" אשר התעצם מאד עם הרצחו של רבין.  אז הפך "הסכם אוסלו" אשר היה בלידתו שנוי מאד במחלוקת ציבורית, ל"מורשת רבין" וזאת על מנת לתעתע בדעת הציבור להאמין כי ההסכם הוא "קדוש" באשר רבין גם הועלה למעלת "קדוש" קנוני על ידי כוהני ואיצטגניני השמאל, למעלת אליל השמאל הישראלי וכך, אל לנו (לטעמם) להפר או לפגוע בזכרו ובהסכמי אוסלו שהפכו ל"מורשתו".  נעיר כאן בהערת אגב כי זמן קצר לפני הרצחו של רבין הגיע הלה למסקנה כי יוזמי ההסכם בצידנו אשר עשו יד אחת עם ערפאת, הונו אותו ועימו כל עם ישראל ובהתאם לעדות אשתו וביתו לאחר הרצח, תכנן לאור הפרת ההסכמים ומעשי החבלה והרצח מצד הפלשתינים, לסגת מההסכמים ולבטלם דהיינו, לסגת מ"מורשתו" שלו.  כוונתו זו של רבין, קרוב לוודאי כי היא אשר היוותה את הרקע והזרז להרצחו (והמבין יפתח עיניו ויבין).  כמובן כי לאור האמור כאן הרי כל נושא הסכם אוסלו כ"מורשת רבין" הינו שקר גס ותעמולה ניבזית של רוקחי ההסכם בצידנו.

גם כאן, עם חלוף הזמן בגר והתעשת הציבור הישראלי.  תרמו לכך מסעות הרצח והחבלה של "כנופיית טוניס" הערפתית והנשק שסופק להם בקוצר ראות מדהים על ידי ממשלת ישראל.  כיפלי הלשון הפלשתינית, העובדה כי הוכח ש"הסכם אוסלו" לידתו בתרמית פלשתינית לחיסול ישראל בהתאם לתורת השלבים הפלשתינית, התארכות רשימת הנפגעים בצידנו אשר היגיע לאלפים, תיוגם המפלצתי, המתנשא והמזלזל של הקורבנות כ-"קורבנות השלום", הכישלונות הקולוסלים מבית מדרשו של השמאל הרדיקלי בפינוי לבנון, האינתיפדה השניה, גרוש גוש קטיף ומלחמת לבנון השניה, כל אלו הינם תוצאת הסכם אוסלו ו"מורשת רבין" ואך טיבעי הוא כי הביאו למהפך בדעת הציבור הישראלי, מגישת שמאל מתון לעבר הימין המתון ועד הקיצוני, תוך שיוצר בהתאמה גוף לעומתי נגדי של שמאל רדיקלי ואנרכיסטי.

לפתע מצא עצמו השמאל הישראלי פרוק מכל נכסיו ההצהרתיים, נושאי הערכים האלקטורלים.  שאיפת השלום, גם בתנאיי חורבן לישראל, הפכה נילעגת במבחן המציאות.  "מורשת רבין" גם היא הפכה נילעגת, אמור אף אובדנית עבורנו.  "הסכם אוסלו" הפך לסמל של כישלון רצחני וחוסר כישרון של רוקחיו והוגיו.  וכך בפרוס העשור השני למאה העשרים ואחת מצא השמאל עצמו בפני שוקת שבורה.  כוחו האלקטורלי הלך והצטמצם. בד-בבד התעצם כוחו של גוש הימין.  לחרדתו של השמאל, דומה והימין נימצא כאן בשלטון על מנת להשאר, שומו שמים.

על רקע זה יש להבין את פרוץ "המחאה החברתית" אשר היתה בשלה להתהוות, על מנת להנשים את השמאל הישראלי הגווע והשלטון דה-פקטו (בית המשפט העליון, הפרקליטות, התקשורת, מרבית הטייקונים הישראלים ומערכי הקצונה הבכירה בצה"ל, משטרה ושב"כ). אשר היה כמונח בכיסו והנה החל לזלוג מבין אצבעותיו.

הבה ולא נישגה באשליות, "המחאה החברתית" יוזמה ונהגתה על מנת להעלות מחדש את השמאל הגווע לשילטון על פני הימין.  אל לנו להתבלבל, הוגי המחאה נטלו ורכבו על ריגשי קיפוח לחץ ודחק שרירים קיימים ואוטנטים (בנוסף לניצול ארועי "האביב הערבי"), כל הדרך להפלת הממשלה.  אלא שבדרך קרתה "תקלה".  המחאה הקיפה כשנים עד שלשה אחוזים בלבד מהציבור הישראלי ומעולם לא התרוממה מעבר לכך.  מרבית הציבור אמנם תמך במטרותיה המוצהרות אך נירתע ממטרותיה החבויות אשר החלו לצוץ בחלל האוויר והפכו פומביות.  מרביתו המכרעת של הציבור הישראלי חש כי הונו אותו, סובבוהו בכחש, גרמו לו להאמין במטרות נאצלות בעוד שבמחילות חשוכות נירקמו מזימות ניבזיות באורח בילתי דמוקרטי ותוך הונאת הציבור לשם הפלת ממשלת ישראל והמלכת שלטון שמאל רדיקלי וערבים.  התוצאות לא אחרו לבוא.  הציבור התנער טיפין טיפין מהמחאה החברתית במתכונתה "המהפכנית", הציבור בגר ושוב התעשת.

ישית הקורא ליבו לתובנה מאירת מחשבה מאת ג'ורג' אורוול אשר דומה וכיוונה לפני כ- 80 שנים לעבר האנרכיסטים יוזמי "המחאה החברתית" בעת ארועי קיץ 2011 במדינת ישראל כדלקמן: "אדם אינו מחולל מהפכה על מנת להגן על דיקטטורה, אדם מחולל מהפכה כדי לכונן דיקטטורה".  ואידך זיל גמור.

ישבו על המדוכה יחצני השמאל הקיצוני, החוזים בכוכבים ואיצטגניניו, שקלו וטרו והפלא ופלא, מצאו נוסחה מנצחת חדשה לטעמם.  כתחליף למנטרת "השלום" הגוועת ששקעה באבק הוויכוח הציבורי, בנוסף ל"מורשת רבין" הכרוכה ב"הסכם אוסלו" שהפך כישלון חרוץ לגישת הציבור ובדין, מצאו הללו נושא טרי וחם הישר ממאפיית השמאל ותועמלניו והמדובר הוא בסיסמא הסחרירית ביותר כיום במקומותינו.  ברוכים הבאים אל "הדמוקרטיה".

הימין הישראלי הפך מתוסכל יען כי אמנם אוחז בשלטון דה-יורה מזה עשרות בשנים, אך דה-פקטו אינו מושל בדבר.  משילות מדינת ישראל נתונה בבירור בידי חונטה אליטיסטית אשר תוקנה בידי מפלגת השלטון מפא"י עוד בימיה העליזים.  באותה תקופה ובמשכה אשר נימתחה החל מקום המדינה ועד המהפך השלטוני בשנת 1977 שנה בה עלה הימין לשלטון במדינת ישראל, ביצר השמאל את אחיזתו במערכות השלטון וההון הישראלי באורח צבת תמנונית חונקת.  תכנון מדוקדק נערך לימים בהם יתפס השלטון על ידי הימין, אם וכאשר.  מרבית משרות השלטון הנחשבות והקובעות אוישו בידי אנשי שלומם, ההון הישראלי ונכסים השייכים לכלל הציבור זלגו מתחת השולחנות ללא מעצורים ובהפקרות איומה לעבר אנשי שלומה של מפא"י והדבר ניכר כיוםן במאות המליונרים, עשירי ישראל אשר מרביתם המכרעת מוקירה מיטיביהם ומחזיקה באוריאנטצית השמאל (להוציא מספר טייקונים חדשים זעום אשר השתיכותם הפוליטית אינה ברורה די צרכה).

לאחר לחץ מלמטה מצד שדרות ציבור רבות, אזרו עוז פעילים פוליטים מן הימין והחלו בפעילות אשר נועדה להסב את הגלגל השלטוני האחוז למעשה בידי חונטות השמאל וליצבו חזרה על נתיב אשר יאפשר משילות על מדינת ישראל בידי ממשלות נבחרות.  רק כעת ובאיחור רב החלה עולה הדמוקרטיה הישראלית על נתיב "הדמוקרטיה המתגוננת" מפני המתנכלים לה פנימית וחיצונית וראוי שכך.

השמאל הישראלי האמון על ססמאות הריקות-מתוכן אך הפועלות נאה על מוחות נילושים, החל, כדרכו בחול לנכס לעצמו את הסיסמה החדשה אשר תעזור לו להלחם בנטית הימין להחזיר את עטרת הממלכתיות למקומה הנאות.  ואכן כאמור, ניבחרה "הדמוקרטיה" כסיסמת הקרב החדשה.  מעתה אל תאמר "מורשת רבין", התרחק מ"מתווה אוסלו", הנמך את ציפיות "השלום" הפורח באוויר.  מעתה אמור "דמוקרטיה", או "פגיעה / קיעקוע הדמוקרטיה" לצורך הענין.

ברוכים הבאים לעולמו של הסופר העתידני אריק ארתור בלייר הידוע יותר בנינו בכינויו הסיפרותי ג'ורג' אורוול.  הלה גרס בסיפרו 1984 כי העולם צועד לעבר "דמוקטטורה" אשר בסופו של יום תהפוך לדיקטטורה טוטליטרית מפחידה.  סיסמת הקרב של אותה דיקטטורה טוטליטרית הינה "מלחמה היא שלום, חרות היא עבדות, בערות היא כוח".  סיסמת הקרב של ה"דמוקטטורה" הישראלית העוטה איצטלה מאחזת עינים של דמוקרטיה מתוקנת, זהה במובנים רבים לסיסמת הדיקטטורה הטוטליטרית הנילעגת של ג'ורג' אורוול.  יעקב הקורא אחר התנהלות כל אותם גופים אנטי-דמוקרטים הפועלים במדינת ישראל כגון בית המשפט העליון, הפרקליטות והתקשורת.  הוא לא יתקשה לסכם לעצמו כי אנו חיים באותה "דמוקטטורה" אורווליאנית.

שהרי מה טוענים יחצני השמאל?  כי הדמוקרטיה הישראלית היתה מאז ומעולם דמוקרטיה מושלמת (זו לא בדיחה, כך טוענים הצבועים הללו) וכל ניסיון כעת לשנותה מהווה פגיעה באותה דמוקרטיה נפלאה באמצעות פעולות אנטי-דמוקרטיות, כפי המתרחש כעת בכנסת ישראל ביוזמת מפלגות הימין.

דמוקרטיה הינה שלטון הרוב המחויב לזכויותיו ובטחונו של המיעוט.  במדינת ישראל המצב הפוך דהיינו, המיעוט שולט דה-פקטו על הרוב (ללא תלות ביושבים לשולחן הממשלה ורצון הבוחר), כאשר אותו מיעוט עושה ככל יכולתו להצר ולסרס את זכויותיו של הרוב (והרי כבר אמרנו דמוקטטורת אורוול).

כבר אורוול טווה את האימרה האלמותית "מי שבידיו השליטה על העבר, בידיו השליטה על העתיד.  מי שבידיו השליטה על ההווה, בידיו השליטה על העבר",

למתעמק, כבר כעת חייב להיות ברור מדוע מתעקש השמאל הרדיקלי לשלוט ללא עוררין באקדמיה ובתקשורת הכתובה והמשודרת.  מטרתו לשלוט בעתידנו, בכך ששולט, עורך מחדש, מעוות ומכתיב ההסטוריה, בעברנו ובהוונו (ראה ערך: "ההיסטוריונים החדשים" המשתיכים כולם, ללא יוצא מהכלל לשמאל הרדיקלי והאנרכיסטי).  מאותה הסיבה גם מובן מדוע בית המשפט העליון פועל נחרצות לגמד ולהעלים את המסורת וההסטוריה היהודית וליוון את העם, שוב, על מנת לשלוט בגורלנו ועתידנו בכיוון של מדינה כנענית, מדינת כל אזרחיה.  בכל מהלכי ההסטוריה העולמית היפנימו דיקטטורים ושליטים רודנים כי אכן, ניתוב ועיוות ההיסטוריה לטעמם ולא כפי שארעה תיתן בידם את השליטה בעתיד כחפצם.  חונטת הדמוקטטורה הישראלית אינה יוצאת מכלל זה, האמצעים לכך כולם בשליטתה והללו עושים בהם שימוש תדיר וניבזי.

אנו עדים להוללות הסיסמה החדשה, היא "הדמוקרטיה" או נכון לומר "קיעקוע הדמוקרטיה" או "חקיקה אנטי דמוקרטית" הנישאת בפי כל מצורע וזב חוטם החל מנשיא המדינה ועד אחרון הפרחחים החובש את ספסלי האופוזיציה.  איזו דמוקרטיה ניפלאה היתה לנו מיללים הללו והנה באו זדי הקואליציה והופכים את השולחן על האופוזיציה דרך קיעקוע הדמוקרטיה המושלמת שלהם, כל זמן שמשחקת אך לידיהם כמובן.

אחיזת העינים חצאי האמיתות והשקרים הבוטים השזורים בהתבטאויות אלו אינם גורמים למחרחרי "הדמוקרטיה", כך ניראה, נדודי שינה.  הם מנסים לסחרר ולשטוף את מוחו של הציבור להאמין כי הקואליציה פועלת נגד הדמוקרטיה "הניפלאה" נוסח השמאל הרדיקלי ועלינו אך להחליף את השלטון ובאה מנוחה ליגע.

האמת שונה לחלוטין.  הדמוקרטיה הישראלית הינה כנאמר לעיל יצור כילאים, שעטנז דמוקטטורי אשר חייב לעבור מן העולם לטובת דמוקרטיה כהלכתה.  וכאשר קמים אנשים טובים מבין חברי הכנסת אשר אינם מנסים לקעקע את הדמוקרטיה או להחליש את שלטון מדינת החוק אלא נהפוך הוא, להביא לאיזון נאות וחיוני בין הרשויות השילטוניות באופן מושכל כמו גם לחסום את אתנן מדינות המערב לעמותות חוץ הפרלמנטריות בנינו הפועלות לשם בחישה פוליטית בענינינו הפנימיים, הרי שיוצא קצפם הנכלולי של "הדמוקרטים הדגולים" כנגד מהלכים אלו.

את שלטון החונטות "הלבנות הרחביתיות השמאלניות" על מדינת ישראל עמלים הם לשמר.  טובתנו? טובת הציבור הישראלי ותקינות המערכת השלטונית עבורם הינה עורבא פרח, שלג ד'אשתקד בלבד.

למותר לציין כי הציבור שוב במהרה יתעשת, סיסמת "הפגיעה בדמוקרטיה" תהפוך שוב ללעג ולקלס ולהוכחת צביעות השמאל המשתמש בה כקרדום לחפור בו להלחם במתנגדיו הפוליטים תוך שימוש נלוז באמצעי צדיה, צביעות ואחיזת עינים.  אנו כבר תוהים מה יהיה סחריר "קריאת הקרב" השמאל רדיקלית הפריכה והמופרכת, השרלטנית הבאה

אהרון רול

amroll@sympatico.ca