מס' צפיות - 220
דירוג ממוצע -
כפר הולדתה של אימי
מאת: אברי שחם 19/11/11 (11:22)

אימי נולדה בכפר mosty u jablunkova (מוסטי ליד יבלונקובה), במשולש הגבולות סלובקיה-צ`כיה-פולין. בספרי "סוכריות מפולפלות" כתבתי להלן:

"במוסטִי (המופיעה בפרסומי השגרירות הצ`כית כאחת מנקודות המעבר בין הרפובליקה הצ`כית והסלובקית) התגורר סבי מצד אימי. את סבתא לא היכרתי, היא נפטרה לפני הולדתי, אבל את מקומה מילאה אשתו השנייה של סבי, שטפי.  ביתו של סבא היה המבנה הבולט בכפר ומלבד אגף המגורים, היו בו חנות-מכולת וממֽזָגֳה ששמשה גם כאולם-אירועים יחיד בסביבה. אחד מזיכרונות-הילדות הראשונים שלי קשור בה: פעם, כאשר לא השגיחו בי, חמקתי אל האולם מלא-העשן של בית המרזח, בו נערכה אותה שעה איזושהי חגיגה. הייתה זאת אימי שהבחינה בי מבעד לחלון-ההגשה של המטבח, עובר בין השולחנות ולקול צחוקם של המסובים, לוגם שאריות משקה שנותרו בכוסות. כבר אז גיליתי סבילות מפתיעה לטיפה המרה. עובדה, מלבד כמה מכות על הישבן שקיבלתי מהורתי, כלל לא סבלתי מההילולה הפרועה שערכתי.

ביתו של סבא ניצב על גבעה, אשר למרגלותיה עברה מסילת-הרכבת המקשרת את סלובקיה עם צ`כיה. במרחק לא רב מהבית, בעמק, פערו את לוען שתי מנהרות. אחד הסיפורים האהובים במשפחתנו היה כיצד אימי, כאשר הייתה אף היא תינוקת-של-בית-רבן, הלכה פעם לאיבוד. חיפשוה בכל מקום, כאשר לפתע התדפק על הדלת איכר שנשא את הילדה בזרועותיו. הוא סיפר, כי ראה אותה נכנסת לתוך אחת המנהרות והוציא אותה משם ברגע האחרון, ממש לפני בואה של הרכבת. המעשייה הסתיימה בדרך-כלל בכך, שהמספר הביט בי ואמר:

"אילולא איכר הגון זה, לא היית היום יושב כאן!"

אהבתי לצפות מחלון חדרי בהופעת הרכבת מלועה החשוך והמסתורי של המנהרה. קודם נשמעה שריקה עמומה, אחר הזדחלה פלומת-עשן לבנה מהפתח ולפתע, מתנשף ומתאמץ, הגיח הקטר. הנהג נשען במרפקו על חלון תאו, בעוד עוזרו המפויח מטיל אתים עמוסים פחם לבטנו הלוהט של התנור. בקרונות שנגררו מאחור, נראו פרצופיהם המשועממים של נוסעים הלבושים בהידור. לעתים ראיתי גם את הטבח, עם מצנפתו הצחורה, כשהוא מנער מגבת כלשהי מחלון קרון-המסעדה. שיא מאוויי באותם ימים היה, כשאגדל, להיות טבח ברכבת המהירה.

איתרע מזלו הטוב של סבי והוא נפטר בשיבה טובה ב-1936, עוד לפני תחילת המלחמה."

בעיר הקרובה טשין, התגוררה אחות אימי אולי - אולגה בשמה המלא - עם בעלה פֶלֶק ובן-דודי ג`ורג`י. כמו הרבה ערים אירופאיות אחרות, גם עיר זאת חצויה על-ידי נהר, המשמש במקרה זה גם כקו-גבול בין צ`כוסלובקיה לפולין. החלק הצ'כי נקראtěšín  český, טשין הצ'כית, בעוד החלק הפולני cieczyn. "על אף החלוקה המדינית, התייחסו התושבים לשני החלקים כאל עיר אחת, מה גם שאזורים מסחריים רבים, התיאטרון, בית-הכנסת ועוד, נמצאו בחלק השייך לפולין. כשהתלוויתי אל דודתי בקניותיה, חצינו את גשר-הגבול כמעשה של שגרה, כשהשומרים כמעט ואינם מביטים בתעודות-המעבר שלנו."

ביתו של סבי נמכר עם מותו ב-1936, "אבל גורלם של בני-משפחתנו בפולין, היה בכי-רע. הכובשים הגרמניים החלו בהשמדתם השיטתית של היהודים. בעיתונים לא דווח על כך, אבל אחות אימי, ששולחה עם משפחתה לקולומֵאַה שבאוקראינה, הצליחה להעביר אלינו מכתבים אחדים באמצעות חיילים הונגריים, ששרתו בכוח-הכיבוש.

בערבים, כאשר הוריי חשבו שאני שקוע בשינה עמוקה, הסתננו מבעד לדלתם קולות-שיחה חנוקים ובכייה של אימי. דודתי, בעלה ובנם ג`ורג`י, (שלעולם יישמר בזיכרוני כדמותו בתצלום היחיד שהשתייר: מלאך קטן, בעל תלתלים זהובים, לבוש באפנת בגדי-הילדים של אותה תקופה, מדי-מלח), היו בחורף הקשה של מזרח-אירופה לבושי-קרעים ורעבים ללחם. הוריי ניסו לקנות את ליבם של החיילים, אשר הביאו את המכתבים הנדירים מקרובינו הסובלים, בסכומי-כסף ניכרים, בבקשם להעביר להם חבילות. הם אף פעם לא היו בטוחים שהמשלוחים אכן יגיעו לתעודתם, אך לפחות ניסו לעשות משהו למען בני משפחתם הסובלים. 

ואז, יום אחד, הגיע המכתב, אשר עד יום מותה אסור היה להזכירו בפני אימי, אבל נשמר, מקומט מרוב קריאה ומוכתם בדמעות באחת ממגירותיה. במכתב זה שנכתב זמן קצר לפני שילוחם למחנות, אומרת אחותה, כי אין להם יותר כוחות לשאת את החיים האלה. (המכתב נמצא ב"יד שם". הקוראים גרמנית, יכולים לקרוא בו ב- http://members.tripod.com/avri/oly.html)

מכתבים נוספים לא הגיעו. אחר המלחמה סיפר מישהו, שבני-משפחתנו קפצו מהרכבת והשומרים ירו לעברם. אין לדעת כמובן אם השמועה הייתה נכונה. אני, מכל מקום, עיינתי במשך שנים רבות בכל המדורים לחיפוש קרובים בעיתונים, מתוך תקוות-שווא, כי בריחתם הצליחה ורק את כתובתנו איבדו ובסופו-של-דבר יצליחו ליצור עמנו קשר."

המלחמה נסתיימה. "באחד הימים נסעה אימי לטשין, לנסות ולברר מה עלה בגורל אחותה ומשפחתה. היא ניגשה לביתם, שמאז שנת 1941 עמד נעול, עם תריסים מוגפים וחיפשה דרך להיכנס, כאשר לפתע הופיעה אחת השכנות ושאלה:

"את אחותה של הגב` הרבסט, נכון? נדמה לי שראיתיך כאן לפני שנים."

כאשר אימי אישרה את נכונות הזיהוי, הביאה השכנה את המפתחות ואפשרה לאימי להיכנס. היא גם סיפרה, שהיא ואחות אימי היו חברות טובות והיא יודעת היכן ה'סליק' בו הסתירה המשפחה את רכושה לפני שנלקחה על-ידי הגרמנים. המחבוא אכן נמצא והוא הכיל תכשיטים וכסף מזומן. אימי פנתה לעורך-דין, מתוך הנחה כי היא היורשת החוקית. לפתע הופיעה משפחת הבעל, פלק, ובקשה את זכויותיה. הנושא הגיע לערכאות. בית המשפט ניסה לקבוע מי משני בני-הזוג נפטר ראשון. לבסוף, נקבע על יסוד עדויות, כי האחות, אולי וג`ורג`י בנה, הוציאו את נשמתם מספר דקות לפני פלק ועל כן משפחת הבעל היא היורשת החוקית של עיזבונם."

אחרי שעלינו ארצה, אימי חלמה לעתים לחזור ולבקר בכפר הולדתה, אבל מצבנו הכספי באותה התקופה לא אפשר נסיעה כזאת. לבסוף הייתי זה אני שהגשמתי את חלומה.

שנה לפני-כן השתתפנו עם אשתי בסמינריון על שורשי שנאת-היהודים שהתקיים בזוננברג, מרכז-לימודים בהרי ה"harz"- שבגרמניה. המשתתפים כללו כמה ישראלים, מספר דנים, הונגרים, פולנים, אוסטרים וגרמנים רבים. רוב המשתתפים עסקו בהוראה, באשר מטרתו העיקרית של הסמינריון הייתה, להנחיל למורים יסודות שיאפשרו להם ללמד את נושא האנטישמיות בבתי-ספר ובכך לשרשו מהיסוד.

במקריות מופלאה, שאני נתקל בה מעת לעת ובכל פעם נפעם ממנה מחדש, הגיעו קריסטינה ודאנוטה הפולניות, מורות לאנגלית צעירות ומקסימות - כל כך שונות מהתדמית המקובלת לגבי פולניות! -  מהעיר cieczyn. כאשר סיפרתי להן את קורות משפחתי, הם אימצוני בחום כבן עירם (למרות שלא נולדתי בה) והזמינוני לבקר אצלם. יתר על כן, הבטיחו לחפש בלשכת הרישום, בעירייה ובמוסדות אחרים תעודות המתייחסות למשפחת הרבסט.  

קיבלתי את ההזמנה והחלטתי לשלבה בטיול שערכתי עם אשתי במזרח אירופה. (הטיול נערך עוד לפני שסלובקיה וצ'כיה צורפו לאיחוד האירופאי). ראשית הגענו למוסטי. כאמור, הכפר שימש כתחנת מעבר בין סלובקיה לצ`כיה והייתי גאה מאוד כאשר בדרכוני הוטבעה החותמת mosty u jablunkova. בפעם האחרונה שבקרתי במקום הייתי כבן שש. אז הגענו ברכבת, היום חוצה את הכפר גם כביש. תושבי הכפר הראשונים שנתקלתי בהם, היו שני אנשים מבוגרים. שאלתים:

"האם אתם מכירים את בית המרזח שבשעתו היה שייך לסבי נתן אלטמן?"

הראשון לא זכר, אבל השני דחף לו מרפק בצלעות ואמר:

"אתה לא זוכר שהיינו הולכים לשתות אצל היהודי?" - והצביע על הכיוון בו נמצא הבית.  

(לא הגבתי באותו רגע, אבל נפגעתי מצורת התבטאותו. רק מאוחר יותר התברר לי שבשפה הצ`כית זהו ביטוי מקובל "ללכת ללגום כוסית/לקנות משהו אצל היהודי (u žida)" ובצ`כיה מספר רב של מסעדות ואף מלון ובי"ס לשפות בשם זה, שבעליהם שמרו על הכינוי הפופולארי, למרות שאינם יהודים).

מוסטי משתרעת בעיקר משני צדי רחוב ראשי ארוך אחד ובמהירה הגענו לבית מס` 120. לצערי, לא מצאתי זכר לבית אותו זכרתי מילדותי (והמופיע בגלויה ממה"ע ה-1 שנשמרה באלבום אימי) ובמקומו עמד בית חדיש ויפה. התדפקתי על דלתו ולגברת שפתחה לי הסברתי מי אני. היא קיבלה אותנו בסבר פנים יפות והזמיננו להיכנס לבית. היא עצמה לא הייתה ילידת הכפר, אבל חמותה זכרה היטב את בית סבי. היא ובעלה קנו את הבית בשעתו, הרסוהו ובנו את הנוכחי. הראיתי להם צילום של הגלויה עליה מופיע הבית, אבל האישה הבאה בימים לא יכלה לתרום הרבה לתולדות משפחתי והשיחה צלעה. אחרי כרבע שעה אמרנו תודה והסתלקנו.

המשכנו לאורך הרחוב הראשי וליד הכנסייה נתקלנו במציבת-אבן שחורה, בה נחרטו שמות אלה מבני הכפר שנספו במחנות במלה"ע ה-2. העובדה שהיו בה כ-30 שמות, מספר גדול יחסית לכפר קטן כזה, מצביעה על מוראות המלחמה, אבל הצטערתי לראות, כי שמה של דודתי נעדר מהמציבה.

מכאן המשכנו לעיירה הקטנה הקרובה יבלונקובה, אשר בבית הקברות היהודי בו קבור סבי וגם גיסתו. לפני כ-20 שנים ביקר במקום בן דודה של אימי ומצא את המציבות, אולם אנו נתקלנו במקום במראה עצוב של עזובה מוחלטת. מציבות מנותצות והפוכות, עשבי-בר גבוהים צומחים בינותם, הגדר והשער מטים ליפול. לא יכולנו להפוך את האבנים הכבדות ולא יכולתי לזהות את אלה של קרוביי. במקום לא הייתה נפש חיה, עמה יכולנו לברר משהו, גם בית העיירה היה סגור באותו יום ונסענו משם במפח-נפש.   

אחר שובנו לארץ, כתבתי לראש העיר - את שמו איתרתי בעזרת התאחדות יוצאי צ`כוסלובקיה - והתלוננתי על מצבו העגום של בית הקברות. ציינתי גם, כי בבית הקברות הנוצרי הקרוב שוררים סדר וניקיון מופתי, אולם לא זכיתי לכל תשובה. כתבתי גם לקהילה היהודית הקרובה ביותר באוסטרבה ומשם קיבלתי הבטחה לבדוק את הנושא.

לעומת ראש עיירת יבלונקובה, אבקש לציין לטובה את ראש הכפר מוסטי. גם אליו פניתי ומסרתי, כי שמה של ילידת הכפר, אולגה אלטמן נפקד מהמציבה בכפרו. בהפתעה מרעישה עבורי, תוך פחות מחודש הביא לי הדוור מכתב רשום ובו צילום צבעוני של המציבה המעודכנת, בה התווסף באותיות מוזהבות שמה של דודתי אולי.

מיבלונקובה נסענו לטשין הצ`כית, חצינו את הנהר olše לצ`שין הפולנית ושם ציפתה לי אכזבה נוספת. אומנם נתקבלנו בלבביות על-ידי שתי חברותינו, אבל כל חיפושיהם אחר תיעוד כלשהו על כך שבעיר הזאת חיה בשעתו משפחה בשם הרבסט, העלו הרס. זה שמסמכי הקהילה היהודית הושמדו, היה צפוי, אבל זאת הרי עיר לא-גדולה במיוחד, עם כ-30,000 תושבים. למשפחת הרבסט היה בה בית והם שילמו עליו מיסים. מדוע אין רישומים על כך? בעלה של אולי, פלק, עבד בבנק, כמה בנקים היו בשנת 1939 בעיר? בן דודי ג`ורג` הלך לביה"ס, היכן תעודותיו? אולי שתי צעירות לא היו חרוצות במיוחד, יתכן, כי אם הייתי מקדיש לנושא כמה ימים, הייתי מגלה משהו. עובדה, לא עשיתי כן ויש לי נקיפות מצפון על כך.

יחד עם זאת, הביקור באזור לא היה כישלון מוחלט, כי הקשר עם כפר הולדתה של אימי לא נותק! מאז ועד היום, לקראת ראש השנה האזרחי אנו מקבלים כרטיס-ברכה ממשפחת ליסקובה וליבי מתדפק כשאני רואה על המעטפה את כתובת השולח mosty u jablunkova 120, כתובתה של משפחתי. באחד הימים זימנה לי משפחה חביבה זאת הפתעה נוספת. יחד עם כרטיס הברכה, הגיע תקליטור ובו סרט קצר צבעוני בצ`כית ואנגלית על הנקודות התיירותיות המעניינות של הכפר.

התרגשתי עד לדמעות, הראיתי את הסרט לילדיי, צלצלתי למשפחת ליסקובה כדי להודות להם על המתנה. הגברת הזקנה נפטרה כבר, אבל דיברתי ארוכות עם נכדתה, רומאנה. היא הזמינה אותנו לשוב ולבקר בכפר ולהתאכסן בביתם. הבטחתי לה, כי אם וכאשר ניסע עם משפחתי לטיול שורשים בסלובקיה, צ`כיה והונגריה, נשמח להיענות להזמנה האדיבה.

 

*****

ואכן באוגוסט 2008 הצלחנו להגשים גם את חלומנו הזה ואשתי, אני, שתי בנותינו, אחד מחתנינו וחמשת נכדינו (בננו ורעייתו לא יכלו לדאבוננו להצטרף), בסך הכול עשרה אנשים, יצאנו לדרך. אחר כמה ימים בהונגריה, הזנתי לתוך ה-gps את שמה של מוסטי ואחר יומיים הגענו לכפר הולדתה של אימי. משפחת ליסקובה ערכה לנו קבלת פנים מלכותית. האם ליבה, המרשימה ומלאת המרץ, בעלה, שתי בנותיהם, חתניהם ונכדתם, יצאו מגדרם, כדי שנרגיש אצלם כמו בבית. השולחן קרס ממטעמים שהכינו עבורנו. מאלבומה של אימי הבאתי להם מספר צילומים קבוצתיים, מטיולים שערכו היא וחבריה בשנות ה-20 של המאה שעברה והמארחים זיהו בקלות את האתרים, הקיימים עד היום. אני קיבלתי מהם צילום ממוסגר של ביתו של סבי.

חימם את ליבי סיפורה של ליבה, כי עד עצם הימים האלה מכנים בני הכפר את המקום בו עמד פעם הבית הנ"ל (וניצב עתה ביתה של משפחת ליסקובה) "אזור/שכונת האלטמנים".

את הערב בילינו עם מארחינו במסעדת מלון מקומי לצלילי תזמורת דיקסילנד, באכילה, שתייה והחלפת מתנות הדדית. רק אחת הבנות יודעת קצת אנגלית ועל כן בכל עת ביקורנו נאלצתי לשמש כמתורגמן, אבל החיוכים הרחבים הוכיחו, כי מצב הרוח הוא על הגובה. לאור המספר הרב של הנפשות בקבוצתנו, לבסוף לא התאכסנו בביתם, כי אם בבית ששכרו למעננו. אחר ארוחת בוקר דשנה בביתם, נפרדנו ממשפחת ליסקובה בחיבוקים חמים, אבל נראה לי, כי עוד נתראה, לפחות עם חלקם. הם גילו עניין רב בארץ ויתכן ויבקרו כאן ביום מן הימים.

גם בבית העלמין ביבלונקובה ציפתה לנו הפתעה. המקום שופץ, לוח זיכרון נקבע בכניסתו והמציבות שנותרו, הוקמו. את קברו של סבי לא מצאנו. מציבת השיש שדודי מצאה בשעתו שלמה, נגנבה כנראה, אבל בהתרגשות רבה גיליתי את מציבתם של הרב סבתא והרב סבא שלי, יוסף ואממה דויטש. 

על המציבה צוינה שנת לידתם ופטירתם ועתה, כאשר הוריי וכל אדם מבוגר אחר ממשפחת אימי כבר אינם בחיים והנחתי, כי נסתמו כל המקורות המידע שלי, יכולתי להשלים גם נתונים אלה באילן היוחסין של משפחתנו.

 

*****

הסיפור תם, אבל לא נשלם. כאמור, שמרנו על קשר מכתבים רופף עם משפחת ליסקובה ובספטמבר 2011 קיבלתי אי-מייל מגברת נוספת, גב' נג'ובה, תושבת מוסטי, ששמעה על ביקורי במקום ממשפחת ליסקובה. היא כתבה לי, כי אימה עבדה בשעתו בניהול משק ביתו של סבי ותמיד סיפרה לבתה, על היחס היפה לו זכתה מהאלטמנים. נותרו בידיה מספר צילומים והיא מוכנה למסור אותם לרשותי, אם אזדמן פעם נוספת לכפר.

בנובמבר חל יום הולדתי וכפי שסיפרתי ברשימתי "שלושה ימים, חמש ארצות", במסגרת טיול שורשים שני (שהפעם גם בננו השתתף בו), ביקרנו עם שלושת ילדינו פעם נוספת במוסטי. הסבנו עם גב' נג'ובה, בתה קאטקה, (מורה לאנגלית), משפחת ליסקובה וראש הכפר, לארוחת ערב חגיגית במסעדת המלון בו סעדנו גם בפעם הקודמת. הגב' נג'ובה לא יכלה להוסיף לי פרטים רבים על דמותו של סבי, אבל קיבלנו בהתרגשות ארבע צילומים מקוריים של סבי, נתן, הסבתא החורגת שטפי וגם צילום של ביתם, אשר על מדרגותיו ניצבים חיילים פולניים (בתקופה מסויימת לפני מלה"ע ה-,2 סופח כל האזור לפולין).

היא מסרה לנו גם שני עותקים של ספר צ'כי שהתפרסם ב-1999, על יהודי יבלונקובה, בו מוזכר גם סבי ובני משפחה נוספים. בספר מופיעים גם צילומים מבית הקברות ביבלונקובה. (עותק ממנו שמרתי לעצמי, את השני מסרתי ליד ושם).

בארוחת הערב סיפרה ליבה ליסקובה על גברת בת 86, הזוכרת לטובה את סבי. מוצאה ממשפחה ענייה וכאשר הגיעה עם המעות הדלות שלה לחנות המכולת של סבי, כדי לקנות לעצמה לחמניה עבור בית הספר, הוא תמיד הוסיף לה משהו קטן, חינם אין כסף, פרוסת גבינה, או עוגייה.

כל המפגש הזה, הסיפורים על משפחת אימי, עצם הימצאותנו בכפר היפה בו היא ואחותה נולדו וגדלו, היה עבורי ועבור בני משפחתי, כאילו קיבלנו חיבוק חם מן העבר הרחוק. נוחו בשלום על משכבכם קרוביי היקרים, השרשרת לא נקטעה.

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר