כפי שהזכרתי כבר בדיווחי על ביקור הבזק שערכנו במשך שלושה ימים בחמש ארצות, גם בבירת סלובקיה, ברטיסלאבה, מילאנו תפקיד נוסטלגי. בעיר זאת נטמן ב-1960 אבי בת דודתי, feri bácsi (הדוד פרי), המסעדן ובעל בית הקפה ופנסיון ungár לשעבר בנובי-זאמקי, אשר בביתו גרתי עם הוריי אחר המלחמה במשך תקופה מסוימת. בידינו היה רק שם הרחוב בו מצוי בית העלמין, אבל אחר שהגענו לרחוב הנכון - הנמצא על גבעה נישאת, מול מלון קמפינסקי - חיפשנו במשך כרבע שעה עד שמצאנו את בית הקברות עצמו. הסיבה, אולי החשש מעינא בישא ומניעת התנכלויות מצד אנטישמים, אבל בית הקברות אינו מסומן בדרך כל שהיא, אין שילוט מכוון ורק במזל רב ותושייה רבה הצלחנו לגלותו. גם השער היה סגור, אבל לא נעול ואחר שהצלחנו לפתוח אותו, נתגלה לפנינו בית קברות יפה, הרבה יותר מטופח מזה בבודפשט, שמצאתיו בשעתו מוזנח ביותר, מכוסה בצמחייה עבותה, עד שאין בכלל אפשרות להבחין במציבות. (רק אחר שובי הביתה גיליתי, כי בבית קברות זה קבור גם החת"ם סופר, מגדולי הרבנים).

כאן כאמור שרר סדר, מאות המציבות נמשכו במשך מאות מטרים לרוחב וכעשר שורות במעלה הגבעה, אבל איך מאתרים את מציבתו של הדוד? באף מקום לא נראתה נפש חיה, רק כלב זאב גדול נבח ליד מבנה כלשהו ליד הכניסה וכל אחד מחמשתנו החל לדשדש בינות הקברים ולאורך ולרוחב השטח הנרחב, כשאנו קוראים את השמות על המציבות. למזלנו, השמש זרחה והקרקע הייתה יבשה. בידי היה צילום של הקבר ונעזרנו בכך, שמאחוריו נראתה שורה של שיחים. בשלב מסוים התאספנו מיואשים ושקלנו לעזוב את המקום. מרוב תסכול קראתי מספר פעמים בקול רם בשמו של feri bácsi, אבל (כמובן) לא זכיתי למענה.

רק אחר כחצי שעה הופיעה מאי-שם גברת ושאלה למעשינו. לדבריה, היא ראתה אותנו בהיכנסנו, אבל הניחה, כי אנו יודעים היכן קברם של יקירנו. כאשר הראיתי לה את הצילום, היא אמרה: "אני זוכרת את הקבר, הוא נמצא בבית העלמין הנאולוגי (יהדות נאולוגית הוא שמו של הזרם הלא-אורתודוקסי, הרפורמי, ביהדות הונגריה ובשטחי הממלכה ההונגרית לשעבר) ואתם נמצאים בזה האורתודוקסי". היה עלינו לצאת את בית הקברות ולצעוד עוד כ-500 מטרים לאורך הרחוב, עד שהגענו לשער המוסתר מאחורי עיקול של בית הקברות הנוסף, הקטן יותר.

מצאנו את הקבר, הדלקנו נר, הנחנו כמה אבנים על קברו של הדוד שרק אני הכרתיו, צילמנו את המציבה ואף התקשרנו מבית הקברות לבתו והיא הודתה לנו בהתרגשות. בזמן שהענקנו תשר לגברת שללא עזרתה, היינו חוזרים הביתה בידיים ריקות, שאלתיה, כמה זמן היא עובדת בבית הקברות. תשובתה המפתיעה: "נולדתי כאן!"

היא סיפרה לנו, כי כאשר בשלהי מלחמת העולם השנייה הופצץ בית משפחתה והוריה מצאו את עצמם מחוסרי בית, הם פגשו באישה צדקנית בשם וורה שטיינר, אשר הזמינה את אותם לגור בבית בפאתי בית הקברות. המשפחה גרה בבית זה מאז, האישה נולדה בו, אביה שימש כקברן והיא שיחקה בילדותה בין המציבות. בבגרותה היא הפכה לשומרת בית הקברות.

אין זה הסיפור המיוחד היחידי בנסיעתי הזאת. נוסף על סיפורה הנ"ל של שומרת בית הקברות, ברשימתי הקודמת, על כפר הולדתה של אימי, ספרתי על האירוע המעורר מחשבות שחוויתי בפגישתי עם האישה שאימה ניהלה בשעתו את משק ביתו של סבי. סבא זה נפטר עוד ב-1938 (איימי המלחמה נחסכו ממנו) וכיוון שגם אימי כבר איננה יותר בחיים, סברתי, כי בכך תמו ונשלמו כל הסיפורים אודות אביה, אך החיים מזמנים לנו לעתים הפתעות נעימות.

הנה, כי כן בנסיעה קצרה זאת נתקלתי בשני מקרים המאשרים את נכונות האמרה שמקורה בקוהלת "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו", במשמעותה, כי אדם העוזר לזולת, ייזכר לטובה שנים רבות.