20 ינואר 2012

אכן כן, להתפלל

לפני ימים מספר התבטא ואמר אלי ישי שר הפנים כי "ישראל כשלה במלחמת לבנון השניה משום שחיילי צה"ל לא התפללו".  לאלו המבינים דברים כפשוטם הרי שהאמירה ניראית עלובה ותלושה.  אך אנו במאמרינו מכוונים לפלח אוכלוסיה, ספקני יותר חושב יותר וכך, האם אלי ישי כה טעה?  האם אכן היה עליו לתנצל ולבאר כי דבריו הוצאו מהקשרם?

הבה ונקשה אנו מצידנו ונשאל: "מהו שמאפשר לעמנו לעמוד כנגד הקמים עליו לכלותו?"  שוב, הרואים עד קצה אפם בנינו יקפצו מיד ויאמר כי מספר דיבזיות הטנקים ולהקי המטוסים בנוסף לנשק המתוחכם אשר בידי חיילינו הם העומדים בפרץ בעתות מצוקה.  נמשיך ונקשה.  ומי הם מפעילי אותם כלי נשק מתוחכמים?  מה מניע אותם, מה עושם נחושים, בעלי מטרה משותפת להכות באויב עד חורמה?

אהה, הנה הגענו לשורשו של ענין.  במלחמת לבנון השניה היה צה"ל מצוייד כדבעי (רק האווילים יאמינו כי חסרונו של פריט חגור זה או אחר הוא המטה את הכף לרעתנו) ובוודאי מצוידים טוב יותר מהחזבאללה שלמולם.  ובכל זאת אנו "ניצחנו בנקודות" בלבד (כדברי הרמטכ"ל חלוץ ד'אז).  אנו יצאנו, מספר עשרות אלפים חיילים על האויריה מעליהם הטנקים לפניהם והארטילריה מאחוריהם להלחם כנגד צמד אלפי לוחמי כפרים מהחיזבאללה ולא ממש עמדנו כנגדם. 

לא עמדנו למולם משום ש"הם, התפללו לאלוהיהם" במובן המעשי והמטפורי, שלא כמונו.  הם התנגדו לנו כגוף מתואם אחד, המודרך אידאל אחד ואילו אנו נילחמנו בהם כערב רב של פרטים.  אנו סמכנו על עוצם כנפי מטוסינו ולא על עוצם רוחנו.  אנו, כדברי אהוד (הולילנד) אולמרט, "עייפנו מלנצח" והתבטאות אידיוטית זו מעידה על תלישותו מהווית קיום מדינת ישראל (שהר די לנו כי ניכשל פעם אחת במערכה ואבדנו כולנו).  ביצועינו במלחנת לבנון השניה הצביעו על רוח השלטון אשר חילחלה לצבא ולא לחיוב.

לכידות מוסרית ורוחנית תנצח את התותח.  כוח הרוח משברת החרב.  האמריקנים בוויטנאם היו מצויידים היטב מונים רבים מלוחמי הוויטקונג אך אמונתם הפנימית נפלה מונים רבים מאמונת הוויטקונג בצידקת דרכם.  האמריקנים לכן הובסו שם בסופו של יום. 

לאלו אשר לא שפר עליהם מזלם ונילחמו במלחמת ששת הימים (כל מלחמה היא ענין ביש) וודאי זוכרים את עליבות הציוד שיצאנו עמו להלחם.  את הריצה המטורפת בקיבוצי דרום הארץ להלחים כנות למקלעים, מנשאי קשר רכוב ומנשאי ג'ריקנים.  את המחסור הנואש במשקפות, מצפנים  ותחמושת, את המחסור האדיר במזון (רק עם פרוץ הקרבות שללנו מזון אויב ורווח לנו).  אלא שאז היה לימיננו אולי הנשק החזק ביותר העומד לימינו של כל יהודי והוא: 'הערבות ההדדית', כמשל: "לא בכח כי אם ברוח".  זו אותה האש הפנימית הבוערת המביאה חיילינו להקריב נפשם למען הכלל (ראה מעשהו של רב סרן קליין כעמוד האש של הערבות ההדדית הישראלית).

ומהי אותה 'ערבות הדדית' אשר כה מרבים לדבר בה?  מהו שהוציא בעבר מאות אלפי חיילי מילואים וסדיר לשדות הקרב ללא טענות ומענות, מתוך תחושת שליחות, מתוך רצון עז להגן על יקירינו בעורף?  אכן כן, אותה הערבות ההדדית.  זו התחושה המלכדת את העם היהודי מזה אלפי שנה בעיתות צרה ומצוקה לקום כאיש אחד להסתכל לאויב בלבן שבעינים ולהביסו אל החומש.

"עם ישראל ערבים זה לזה", או 'הערבות ההדדית' פירושה כי יהודי, ערב ליהודי שמימינו ומשמאלו, תרתי משמע.  זו הערבות המלכדת יהודי העולם תחת מטריה אחת משותפת והיא האמונה בערכו המוסרי של עם ישראל ותורת ישראל, במסורת ישראל ומנהגיו, בהיותו נוצר את התנ"ך כספר הספרים שלנו, בכך שמאשש את הקשר  הבילתי אמצעי שבין היהודי לארצו, היא ארץ ישראל.  תחושה זו משותפת למצער לחלקו המכריע של העם.  יוצאים מכלל זה מספר עשרות אלפי "אוניברסלים" מהשמאל רדיקלי-אנרכיסטי וכרבבת חרדים מנטורי קרתא.  למעט אלו המנסים לפורר ולהפריד את העם לחלקיו, הרי שאנו כולנו ההינו מאוחדים בחזון משותף,  זה אותו החזון אשר בהעדרו ייפרע עם.  ואכן, כך יצאנו למלחמת ששת הימים, מאוחדים ומלוכדים ולמעט רפיונו של הצבא המצרי, הרי שכובד משקלנו המוסרי ואחדותנו הם שהביאו לנו את ניצחוננו במלחמה זו.

איננו אמורים כאן להכנס לדיון אודות "מיהו יהודי", קטונו.  אך גם אדם חילוני יכול לשייך עצמו כיהודי, כבן העם היהודי, ואכן מרביתנו החילונים עושים זאת מתוך תחושה פנימית ורצון חופשי המדריכנו להיות ולחוש יהודים, גם מבלי לקיים תרי"ג מצוות.  ומפאת שרובנו אכן חשים כך (שוב, למעט המתיוונים בעם), הרי שאנו חשים כשייכים לקבוצה המתייגת עצמה כעם היהודי.  אותה התחושה היא הנותנת בידינו את עוצמת 'הערבות ההדדית'.

אותה תחושת אחדות וערבות הדדית אשר ניצחה עבורנו את מלחמות ששת הימים  ויום כיפור, האמונה בנצח ישראל ועליונותו של המוסר היהודי היתה קיימת בקרב מרביתו של הציבור החילוני, אך לא היתה קיימת יותר בחלקים נירחבים מציבור זה בעת פרוץ מלחמת לבנון השניה (מלחמת לבנון הראשונה ארעה בדימדומי תופעת הערבות הלאומית ההדדית).  העם בישראל חווה מתקפה אנטי ממלכתית, אנטי ערבות-הדדית, מתקפת פילוג וקריעה בין חלקי העם אשר הובלה בידי החלק השמאלני-רדיקלי-אנרכיסטי בעם בשיתוף הדוק ובמימון אתנן משוטמי ישראל הגדולים ביותר מעבר לים.  לא בכדי אנו מתייגים תופעה בוגדנית זו כמכשלה אסטרטגית ראשונה במעלה לקיומו של עם ישראל ומלחמת לבנון השניה הוכיחה זאת. 

אנו יצאנו כאמור להלחם "בלבנון השניה" כצבר של פרטים, כערמה אקראית של אנשים הדואגים ראש וראשונה לעצמם ולא במדה מאוזנת גם לעמם.  ההבנה כי הערבות ההדדית היא הערובה לכך כי ההגנה הטובה ביותר לפרט היא היא אותה ערבות הדדים של כלל הפרטים בינם לבין עצמם, זו עוותה בעשרות שנים של טיפטוף שיקרי מתמיד, תיקשורתי, משפטי, אנטי-יהודי ואוטו-אנטישמי, כי איננו עם, איננו אומה אלא אנו אך צבר פרטים אקראי בלבד. ואכן בימינו, דת "זכויות האזרח" שולטת בכיפה וטובת הציבור קיבלה ספסל אחורי.  לדאבוננו, היו רבים שנישבו ברעיון העיוועים הזה וזאת לעת צרה ומצוקה בטחונית כפי שאנו מצויים בה. 

הערבות ההדדית בין יהודי ליהודי הועמדה בספק, אנשים יצאו למלחמת לבנון השניה משום שהורו להם לעשות כן ולא משום שחשו בצורך להגן על צפון מדינת ישראל ותושביו (ויסלחו לנו הבודדים אשר לא איבדו אז את תחושת הערבות הלאומית ההדדית).  אכן כן, תושבי מרכז הארץ השבע, תושבי מדינת תל-אביב על בולסי-הסושי שבה לא חשו ערבים ליהודי הגליל ויצאו למלחמה כמוהם ככפאם שד.  התוצאות כאמור לא אחרו לבוא.  אנו חזינו במלחמת לבנון השניה חוסר רצון מובהק לנצח, חוסר איכפתיות באשר למילוי המשימות.  צה"ל לא חווה מעודו צבר של נירפות בעת מלחמה כפי שחווינו ב"לבנון השניה".

אם במלחמת יום הכיפורים עוד ניצחו החיילים הפשוטים, הבד"א והקצונה הנמוכה את המלחמה למרות אזלת היד הנוראה של הפיקוד העליון, הרי שב"לבנון השניה" כבר חילחלה הנירפות, הניתוק בין הפרט למדינתו, קועקעה תחושת הערבות ההדדית, לדרגים הנמוכים ביותר, לכלל עם ישראל.  ובמדה ונכיר במכשלותנו אלו ונתקנן, הרי יהיה זאת יד וזכר לנופלים במערכה כי לא מסרו נפשם לשוא

כמה זמן לדעתנו תיוותר ותשתמר הדבקות בארץ ישראל בדורות החילונים הבאים, גם אלו אשר אינם נימנים על השמאל הרדיקלי?  האם לאור "יהודים אוהבי ישו", סיינטולוגים למיניהם, תעתועי זן ואמונות המזרח, כמה דורות של פלח חילוני זה באוכלוסיה ינצרו את ארץ ישראל כמדינתו של העם היהודי?  לאור המתחולל במקומותינו בקרב הציבור החילוני הנורמטיבי הרי בעוד כחמשה עד עשרה דורות מימינו אלה לא ייוותר אי-מי שיוכל להצביע על הסיבה לישיבתנו בארץ ישראל.  מה יקרה לדעתנו כאשר דורות של מנותקי מציאות וחיים בעולם ריאליטי מדומיין יקחו את מקומם של הדורות העכשווים אשר עדיין נוצרים בחלקו את ישראל כמדינתו של העם היהודי, מה יקרה אז?

שומרי חותם ארץ ישראל, אלו שיזכירו לנו את סיבת ישיבתנו בישראל דווקא יהיו אלו מהמגזר הדתי אשר ביזויים הפך לספורט הלאומי של קיצרי הראות בנינו.  לאלו החילונים בנינו אשר גורל צאצאיהם יקר להם כשלהם נאמר, 'התפללו' למען תחיו, 'התפללו' במובן המטפורי דהיינו, היו יהודים, שימרו על יהדותכם, דיבקו בה כי יהדותנו היא הערובה היחידה לקיומנו כעם וכאומה, בלעדיהם ניהיה למשיסה כבדורות עברו.

אלי ישי טעה אולי במינוח אך צדק ולא ידע עד כמה צדק.  לא מהפן הדתי, בכך אפשר בהחלט כי טעה, שהרי איננו כופים מצוות תפילה על איש. אלא מהפן היהודי גרידא, מפן הערבות ההדדית היהודית אשר שורשיה נעוצים, אכן כן, בדת היהודית המשותפת לכל הלאום היהודי.

אכן הדברים לעיל לא ינעמו לאוזני המתיוונים בנינו, אלו הנושאים עיניהם לאנטישמי ארצות הים בתקווה כי מהם תבוא הישועה לעצמם, למאוויהם האישיים האוניברסלים, המנותקים מההוויה היהודית (עם ישראל ממילא אינו נחשב לגבי דידם).  לפני כאלפים שנים כבר הזמינו בני דמותם של המתיוונים בעם ד'היום את הרומאים לתמוך בהם במלחמתם כנגד היהודים השורשיים (וכן את היוונים הסלווקים לפניהם) והשאר היסטוריה מזעזעת של העם היהודי.  ומשובטיהם של הללו ממשיכים במלאכת ההרס הפנימי בעצם ימינו אלו באין מכהה.

במדה וחפצי חיים הננו, עלינו להקיא מתוכנו את המתיוונים בעם, הם אינם חשים חלק מעמנו, הללו בושים במוצאם, הם מאררים את היום שנולדו לאם יהודיה, הם מנסים לצבוע עצמם בצדיה בצבעי "אוניברסליות" היונקת מקורותיה מ"סדר עולמי חדש" מאחז עינים.  ציבורים אלו השבויים בהנחיות שוטמינו מעבר לים, לא ינוחו ולא ישקטו עדי יקבעו וינציחו הקרע שאינו בר תיקון בעם ויגרמו בששון ובשמחה לאובדננו כעם וכאומה.  לא נוכל לשכנעם שלהפך, לא נוכל לדבר עמם הגיון, לא נוכל להניעם מכוונות הזדון שבלבם כנגד כולנו.  יש להפטר מהם.  כבר היו בהיסטוריה היהודית מקרים בהם נוצרה ההצדקה להכרית את שונאי ישראל היהודים מקרב העם, לחסל, בימי עברו פיזית וכיום ווירטואלית, את המעטים למען יחיו הרבים. לעודדם לצאת מקרב העם היהודי בדרכים דמוקרטיות בנות זמננו ולחבור לתמיד עם אוהביהם, בני בריתם האנטישמים.  יטלו עמם מטלטליהם, יקחו עמם מתיהם וילכו באשר ילכו.  וטוהר מחננו

על מנת לשרוד בסביבתנו הגאו-פוליטית המאיימת להטביענו בפירצי השנאה המרה כנגדנו חייבים אנו להיות מלוכדים תחת שרביט האמונה כיהודים, חילונים כדתיים ואין זאת מופרך לכן להזכיר שוב את קריאת הדורות, "מי ל א-דוני, אלי", הוא המכנה המשותף לרובנו המכריע.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca