נולדתי לתוך משפחה גדולה יחסית ובתנאים רגילים, היו ילדיי, נכדיי מבורכים בדודות, דודים ובני דודים רבים, אבל לדאבוני, התקופה שלתוכה נולדו בני דורי הייתה הרחוקה ביותר מנורמאלית שאדם יכול להעלות בדעתו. אחרים היו אולי משלימים ללא תלונה עם האירועים הבלתי הפיכים שלא הייתה להם שליטה עליהם, אבל אני, כפי שכבר פעמים רבות התבטאתי, גם אחרי 67 שנים מהרהר לעתים בכך כמה שחיינו היו שונים מאד, לו המפלצות הנאציות לא היו מתערבות בצורה כל-כך ברוטאלית במהלכם. אני מתבונן בקנאה בנכדיי המשחקים בחדווה עם בני משפחתם ההולנדיים ומצטער על כי לא מזומנת לי החוויה לשמוע מפיהם מילים הונגריות אקראיות שרכשו מפי דודנים בני גילם.

בילדותי גרנו בקושיצה שבסלובקיה, אבל בקיץ נסענו לעתים קרובות לנובי-זאמקי, שם התגוררה אחות אבי בוז'י ((bözsi ובעלה פֶרי (feri), הבעלים של בית הקפה, המסעדה ופנסיון אונגאר הידוע. עד גיל 8 דיברתי רק גרמנית ולסלובקית ומפי שתי בנות דודותיי לילי ואווה, ששפת אמן הייתה הונגרית, למדתי את המילים הראשונות בשפה זאת. אֵווִי הייתה מבוגרת ממני רק בשנה וכיוון שהייתי בן יחיד, אהבתיה כאותה אחות שחסרה לי כל-כך. גם לילי, למרות שהחשיבה את עצמה כילדה גדולה, הצטרפה לעתים ל'משחקינו הילדותיים'.

ב-1939, באמצע כיתה ג', סופחה עיר הולדתי להונגריה וקושיצה הפכה  לקאַששַה. לאבי שללו את רישיון העסק ועקרנו לבודפשט. את סופי השבוע בילינו בדרך כלל בווילה של הסבתא. הדודות והדודים שחקו משחק קלפים בשם לוֹרוּם - המשחק התנהל על פרוטות - בעוד אנו הילדים השתוללנו בגינה הגדולה שסבבה את הבית. מלבד בן דודי פאלי, שגר בבודפשט, לעתים קרובות הגיעו אל הכרך הגדול גם קרובינו מנובה-זאמקי. אני כמובן העדפתי את חברתה של אווה, בעוד פאלי, שהיה גדול ממני בשמונה שנים, היה כרוך אחר לילי, ג'ינג'ית קוקטית מדהימה במראה. 

באותה תקופה הצטרפתי גם לתנועת-הצופים. הייתי 'גור זאבים' בגדוד מס' 311 ע"ש וורושְמאַרטִי, אליו השתייכו יהודים בלבד. בימי א' ערכנו טיולים בהרי בוּדַה, חלקה המערבי של בודפשט.

לילי ופאלי חייכו בסלחנות לשמע סיפוריי הנרגשים על חוויותיי בצופים, אבל המצב השתנה מן קצה אל הקצה, כאשר לילי - שהייתה אז כבת 15-16 -  נתקלה במקרה בכמה ממדריכיי, בחורים נאים בני 18-19. לפליאתי הגדולה, היא החלה לפתע להתעניין בצופיות ואף ביקשה שאצרף אותה ביום א' הבא לטיולנו. היא עטתה את שמלתה היפה ביותר והופיעה לטיול בנעלי עקב גבוהים. העקבים נשברו במהירה ובת דודתי הגיעה אל תחנת האוטובוס על זרועותיהם של שני בחורים חסונים. אינני יודע אם הקשר עמם נמשך, אבל מכאן ואילך וויתרה בת דודתי על ההשתתפות בטיולינו.  

ב-19 למרץ 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה. הם לא סמכו יותר על בן בריתם ופחדו, פן הונגריה תכרות שלום נפרד עם המערב. בעקבות הכיבוש לא חלו שינויים מידיים. כולם המשיכו לעסוק בענייניהם כתמול-שלשום ורק באווירה הורגשה מין מועקה כבדה. התמורות התחוללו אט-אט בשורה של אירועים קטנים, אשר השפעתם המצטברת הייתה, כי החופש שלנו - היהודים - הוגבל בצורה חמורה. בבודפשט המצב היה במשך תקופה מסוימת פחות-או-יותר נסבל, אבל היהודים מחוץ לעיר הבירה, קרוב לחצי מיליון איש, שולחו כבר למחנות-המוות.

את קרובינו מנובי-זאמקי הובילו לאושוויץ בחודש יוני של אותה שנה. רק לילי שרדה את התופת. אמה, בוז'י, מתה מרעב ב-19 לינואר 1945 (למחרת יום שחרורנו בידי הרוסים בבודפשט). שתי רגליה של בת-דודתי אווי, קפאו עוד קודם-לכן מתחת לברך. כיוון שלא יכלה להלך, הסתירוה מפני המוות הבטוח בקש שלרגלי אימה. עתה, עם פטירת האם, נפשה של הנערה בת ה-14התערערה לחלוטין והיא החלה לקלל את הגרמנים בצווחות רמות בשפת-אמם. הם הכוה בקתות-רוביהם ליד גופת אימה ולעיני אחותה לילי, עד שלא זעה יותר. היא נשמה עדיין כאשר קברוה.

ביחד עם אימי שרדנו את השואה בגטו בבודפשט (אבי חזר מאוחר יותר מ'שירות העבודה'). על קרובינו לא ידענו מאומה ורק אט-אט, מפירורי-מידע שליקטנו פה ושם, למדנו על מר גורלם. הביתה שבו רק מעטים. לראשונה הגיע הדוד פֶרי. הוא בא לברר, אם ידוע לנו משהו על משפחתו וכששמע שאין בפינו מידע כלשהו, נסע לביתו בנובה-זאמקי ועשה את הדבר היחידי שניתן היה לעשותו באותן הנסיבות: הוא המתין.

לבסוף חזרה מאושוויץ רק לילי, קרחה, שבר-כלי מבחינה גופנית ונפשית, צל של עצמה. היא התקשתה למסור לאביה מה אירע לאימה ואחותה והסיפור המלא על מותן הנורא ועל כך שבלילי בוצעו ניסויים רפואיים בלתי-אנושיים ולא תוכל לעולם ללדת, נודע לו רק מפי ניצולים אחרים. (בת דודתי סירבה לאורך כל השנים לדבר אודות מה שעבר עליה באושוויץ. כאשר פרסמתי בספרי את סיפור מותן הנורא של אימה ואחותה וביקשתי ממנה להוסיף פרטים, לתקן שגיאות, היא רק הנידה בראשה ואישרה את נכונות התיאור שלי).

בת דודתי לא יכלה לעולם לשכוח שכאשר בגיל 16 וחצי אספו את יהודי עיר הולדתה, כדי להובילם למחנות השמדה, בין הסקרנים בכיכר המרכזית בעיר עמדו חבריה לספסל הלימודים, שכניה, עובדי בית הקפה של אביה ולעגו לאנשים הנרעשים שפתאום נושלו מבתיהם והביעו את שמחתם הגלויה על גירושם (ועל כך שיוכלו לבזוז את בתיהם, רכושם, חפצי הערך שלהם).  

לשיקומה הנפשי המהיר תרמה האהבה הלוהטת שהוצתה בינה והגבר הנאה מנו (עמנואל) בוכינגר, שנסתיימה בנישואין במרץ 1947. כמוני, גם הזוג הטרי החליט לעזוב את סלובקיה, שלא רק נידתה את אזרחיה היהודים והסגירם לחסדי הרוצחים הגרמניים, אלא אפילו שילמה כופר של 500 מארקים עבור כל יהודי שהנאצים 'הואילו' להוביל למחנות ההשמדה.

הם הגיעו לישראל בינואר 1949. לילי עבדה תחילה בקפה "רובל" ברחוב דיזנגוף בת"א ואחר כמה שנים הפכה לאחת הדוגמניות הראשונות בארץ. היא הייתה נאה, הצטלמה היטב וידעה איך לנוע על מסלול התצוגה. היו לה הצלחות גדולות, כפי שמעידים גזרי העיתונות מאותה התקופה. ב-23 לינואר 1952, בגיל 24, הופיעה תמונתה על שערו של "לאישה", עם הכיתוב "דוגמנית אידיאלית ועקרת בית כאחת". "לאישה" בחר להציג אותה שער גם פעם נוספת, ב-1953.

ב-1957 השתתפה בסיור מתוקשר לדרום אפריקה, לצדה של רינה ווייס, מלכת היופי של ישראל וסגנית שנייה בתחרות מיס עולם בלונדון ושלוש דוגמניות אחרות. באחת הראיונות שלה הייתה צריכה לילי, היפיפייה המטופחת והאלגנטית להוכיח לעיתונאי, שהתקציר אודות קישוריה נכון והיא אכן יודעת לבשל ואין זה טריק פרסומי בלבד.

כעבור כמה שנים הפכה למנהלת עסקו ודוגמנית הבית של פרוון החברה הגבוהה בעל השם העולמי, סטפן בראון, שבין לקוחותיו נמנו כוכבות כמו מרלנה דיטריך, אליזבט טיילור וסופיה לורן. איך כתבה עליה תחיה בת אורן ב"ידיעות האחרונות" ב-2.12.58? "לו הייתה לי גיטרה, הייתי שרה לה סרנדה. היא הייתה אפילו מקשיבה - משום שיש לה נשמה אנושית רכה כזאת. לי נדמה, שהדוגמנית עושה לפעמים את התלבושת. זו שלי - לא חשוב מה היא לובשת. יש משהו בהופעה שלה, הממוגג את הלב. היא מחייכת ומשתכנעים. מי זה אומר שדוגמנית אינה שחקנית?"

כאשר ב-2007 הופק סרט תיעודי העוסק בחייו הסוערים של הפרוון וההומוסקסואל בראון, לילי סירבה להשתתף בו ואף לא התראיינה לאחר-מכן.

בעלה, מנו, נפטר לפני 11 שנים, ב-19 לינואר 2001. מאז חיה לילי לבדה בביתה המרווח בצפון תל אביב ולמעט עוזרת שהיגיעה פעם בשבוע, ניהלה בעצמה את משק ביתה, אירחה לעתים קרובות בני משפחה וחברים והייתה ידועה במטבחה ההונגרי המעולה. היא ניהלה גם חיי חברה ערים, הכירה את כל המי ומי בת"א, היה לה מנוי באופרה, בפילהרמונית והשתתפה באירועים נוצצים. היא שנאה לשבת בערבים לבד בבית, הייתה חברה בהתאחדות הישראלית לברידג', הגיעה במכוניתה חמש פעמים בשבוע למשחקים ואף נסעה במסגרתה מספר פעמים לחו"ל.

גם בגיל 84, התלבשה יפה ובכל חברה התבלטה בהופעתה המהודרת והליכותיה המעודנות. היא הייתה בעלת ידע רב באומנות, בספרות, במוסיקה, שלטה בשפה הגרמנית והאנגלית והייתה אשת שיחה מרתקת. כפי שהתבטאה אחת מידידותיי "הערצתי ביותר את גישתה, את האינטליגנציה שלה, את העובדה שהתמודדה בכבוד עם חילופי העיתים. היא הייתה אישיות גדולה, אישה יפה, אהבתי לשוחח עמה!"

לילי סבלה ממחלות רבות, הסבל שעברה במחנה הריכוז, השאיר את עקבותיו, אבל הרצינית שביניהן הייתה סרטן הריאות. לפני כשלושה שבועות לא יכלה בוקר אחד לקום ממיטתה, בתה של חברת ילדותה סעדה אותה ואחר כמה ימים הועברה לבית חולים. הסרטן תקף את הוושט שלה והייתה מסוגלת לאכול רק מזון נוזלי. אחר בדיקות יסודיות, הרופאים הודיעוה שאינם יכולים לעשות למענה דבר, מלבד הקלת סבלה. מכאן הסיקה, שימיה ספורים ונהגה בהתאם.

היא ידעה בכל ימי חייה מה היא רוצה ובדרך כלל גם הצליחה לממש את רצונה. היא נחלשה מאוד והתקשתה בדיבור, אבל ביום רביעי שעבר זימנה לביה"ח את עודך דינה, הסדירה כמה מענייניה ואף חתמה על מספר ניירות. קרוב משפחה של בעלה הזכיר, כי למחרת ייערך טכס האזכרה למות בעלה והשנה בפעם הראשונה, לילי לא תוכל להשתתף. היא לא הגיבה ורק אמרה: "מחר אחזור הביתה!"

ביום חמישי בשעה 1 וחצי לפנות בוקר הודיעוני על כך שבת דודתי עצמה את עיניה לנצח. היא נפטרה ב-19 לינואר, בדומה לאימה, בוז'י, אחותה, אווה לפני 67 שנים ובעלה, מנו, לפני 11 שנים. באותו יום אחר הצהריים קברנו אותה בחלקת הקבר הזוגית שרכשה. היא כנראה החליטה שגם עליה להשתתף באזכרת בעלה.

גם משפטה האחרון התגשם, היא חזרה הביתה, שם חיכתה לה כל משפחתה, סבתנו האהובה שנספתה בגטו בבודפשט ונקברה בקבר המוני, אימה ואחותה שלא זכו לקבר, אביה, פֶרי, שנפטר ב-1960 ובעלה הנערץ, שלצידו הובאה למנוחת עולמים.

תנוחי בשלום על משכבך. איך אמר הרב בטכס האשכבה? "היי לנו למליצת-יושר שם בשמיים!"