הם רק נשכבו על המיטה בחדר האפלולי באחד הצימרים בדרום הוא הספיק לרכון מעליה ולנשקה ואז נשמע הבום החזק והחדר רעד,

אין זמן מוגדר כשרוני מצא את עצמו עומד ליד הדלת,לבוש בעודו צועק לבת זוגו שנשארה שכובה על המיטה עירומה "תתקשרי

לבעל הצימר ותשאלי איפה יש מרחב מוגן, מהר", חני נראתה המומה המהמחזה אותו ראתה קורה מול עיניה בשבריר של זמן

והרימה את האפרכסת וחייגה לבעל הצימר, "תסלח לי האם שמעת עכשיו את הבום?", בעל הצימר ביקש שתשאל שוב כי לא

הבין את השאלה,בעוד רוני עומד בכניסה רועד בכל גופו וצועק "נו, שיגיד כבר איפה יש מרחב מוגן".

לבעל הצימר היה קול עבה וחזק ואף על כך שרוני שמע את תשובתו השלילית לגבי המרחב המוגן הוא לא השתכנע והמשיך

להגיד לחני מה לומר.

רוני היה בהתקף חרדה, שנים של טיפול בפוסטראומה שלו נמחקו כלא היו, הוא לא זכר את הוראות ההתנהלות בזמן התקף

הוא חזר במהירות האור לשדה הקרב אותו חווה במלחמה האחרונה, מלחמה שגרמה לו להיות חרדתי כרוני בכל מה שנוגע

למצב בטחוני רגיש.

חני הניחה את השפורפרת במקומה "רוני בא למיטה,הרי שמעת מה הוא אמר לא קרה כלום,זה לא מרגמות ולא קטיושות"

רוני חזר בצעדים איטיים למיטה,החל לפשוט את בגדיו ולסדר אותם באופן שאם "חלילה" זה יקרה שוב הוא יהיה לבוש

במהירות עצומה, הוא נשכב לאט על גבו ופתאום שוב נשמע בום חזק,תוך כדי שזינק מעל המיטה שמע רעמי צחוק מעבר לקיר

הוא עצר היטה את אוזנו והקשיב.

בצימר הסמוך היה עוד זוג שבא להתבודד ולהתייחד והמיטה  שלהם זזה ממקומה על פי תנועותיהם ונחבטה בקיר המשותף

בו היו רוני וחני.