רוח ההתנדבות הנושבת

בס"ד.

פרשת "ויקהל-פקודי"

מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'..." (שמות ל"ה/ה').

בפרשת "ויקהל" הפליגה התורה לתאר את רוח ההתנדבות הגדולה שנשבה בעם, עת נתבקשו לתרום לבניין המשכן. עלינו להבין מדוע פירטה התורה כל כך בעניין זה? כמו כן הכתוב משתמש בלשון "נדיב-לב", מדוע? וכי לא מספיק לומר "נדיב"?

רש"י אומר על הביטוי "נדיב לבו": "על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב". כדי להבין לעומקם את דברי רש"י נתבונן בדברי ה"שפת אמת", אשר אומר: "שהנדיבות נמצא בשורש נפשות בני ישראל, בירושה מאבות".

הנדיבות בעם ישראל איננה תכונה חיצונית אלא זהו אופי פנימי הטבוע בו. תכונה זו הועברה לנו מאבותינו שהיו אנשי חסד ומכאן שעם ישראל נדיב מטבעו.

כעת מובנים דברי רש"י: בעם ישראל הנדיבות טבעית כל כך, שלא הגוף הוא המנדב את הלב, אלא הלב הוא העושה את הגוף נדיב. הנדיבות לדבר מצווה יוצאת ומתגלה בנו מתוך תוכנו. מציאות אחרת, שבה איננו נדיבים, מעידה על כך שאין אנו נוהגים כראוי, כי על פי תכונתנו הטבעית יש ביכולתנו להיות נדיבים ועושי חסד. תכונה זו של נדיבות כבר טבועה בנו, כל שעלינו לעשות הוא למצוא מה מעכב אותנו ולהוציא את תכונתנו זו אל הפועל.     

חומש שמות מסתיים בפרשת "פקודי" בפסוקים המתארים את השראת שכינת ה' בישראל ואת כבוד ה' המקיף את המשכן מכל עבריו, עד שמשה אינו יכול להיכנס פנימה מעוצמת הקדושה: "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן..." (שמות מ'/לג'-לד'). כזכור, חומש שמות פתח בסיפור הירידה מצרימה של יעקב אבינו ובניו. הרמב"ן בהקדמתו לחומש "שמות" מציין את הנושא בו עוסק החומש: גלות עם ישראל והגאולה. זו הסיבה לכך שסיפור הירידה למצרים מסופר בפתיחת החומש אף על פי שכבר הוזכר בסוף חומש "בראשית" שקדם לו. ספר "שמות" הוא חטיבה שלימה, מתחילת הגלות עד הגאולה השלימה, על כן מכנה אותו הרמב"ן  בשם "ספר הגאולה". אלא שבדבריו בסוף הספר מדגיש הרמב"ן כי שלמות הגאולה איננה ביציאה מעבדות לחירות ואף איננה מסתכמת בקבלת התורה, שבעקבותיה הפכנו לעם. הגאולה השלימה היא דווקא בהשראת השכינה בתוך בני ישראל. מדוע?

מתן תורה היה אמנם אירוע נבואי גדול ונשגב, אך חד פעמי. לעומתו - השראת כבוד ה' במשכן שבלב מחנה ישראל היתה התגלות תמידית ורצופה, התגלות יומיומית. עם ישראל חזר למדרגת אבותיו אשר שכינה תמיד היתה מצויה באוהליהם.

מתי נהיה ראויים להשראת השכינה בקרבנו? מתי נזכה לגאולה השלימה? זאת, כאשר נדע לבטא היטב את התכונה הטבעית שטבע בנו ה' - נדיבים ועושי חסד, תכונה שקיבלנו בירושה מאבותינו, כאשר נגלה התחשבות מלאה בזולת, נאהב זה את זה ללא סייג ונהיה "נדיבי לב" במלוא מובן המלה.

ספר שמות, ספר הגאולה, נחתם בתאור כבוד ה' הממלא את המשכן, ללמדנו כי הגאולה השלימה היא בהיותנו ראויים להשראת השכינה בקרבנו בכל עת.

אתר:   www.h-y1.fav.co.il