גרסה קצרה יותר של סיפור זה התפרסמה לפני 14 שנים בספרי "סוכריות מפולפלות"

לעתים נראה, כי כוחו של ביטוי רווח רב יותר מכל עובדה גיאו-פוליטית. כך למשל, לפני התמוטטותו של הגוש הסובייטי, למרות הסברים לעייפה, כי שמה הנכון של המדינה שבירתה מוסקבה הוא ברית-המועצות, דבק בה הכינוי רוסיה. והנה ראה זה פלא, התחולל מהפך פוליטי ופתאום התברר, כי צורת ההתבטאות השגורה היא הנכונה ומוסקבה היא אכן בירתה של רוסיה.

בדומה לכך, בשעתו, תמיד הרגיז אותי כאשר נשאלתי: "נכון שאתה מצ'כיה?"

ניסיתי להסביר, כי צ'כיה מהווה רק את חלקה הצפוני-מערבי של הישות המדינית הנקראת צ'כוסלובקיה ולאמיתו של דבר נולדתי בסלובקיה, אך רוב הבריות הסתכלו עליי כעל תימהוני, העומד על קוצו יוד. ושוב באה ההיסטוריה והתאימה את עצמה לשפת-הרחוב. ב-1993 התבשרנו על פירוקה של צ'כוסלובקיה ועתה איני צריך להסביר יותר. איש-שיחי הוא השואל: "איפה נולדת בעצם, בצ'כיה, או בסלובקיה?"

גם שמה של עיר-הולדתי עבר גלגולים אחדים. לפני מלחמת-העולם הראשונה, בימי המונרכיה האוסטרו-הונגרית, היא נקראהkaschau , בין שתי המלחמות כיכבה במפות צ'כוסלובקיה בשם košice, עד שהסכם מינכן ב-1938 מסר את העיר להונגריה ושמה הפך לkassa-. עם סיומה של מלחמת-העולם השנייה היא שבה לחיק המולדת הצ'כוסלובקית ומכונה שוב קושִיצֶה.

זוהי עיר גדולה, בעלת קתדראלה גותית מרשימה מהמאה ה-15, שכיפתה, בעלת הסגנון המיוחד, נראית למרחקים, בניין תיאטרון, אשר כל עיר הייתה יכולה להתגאות בו, מוזיאונים, מוסדות-ציבור ורחוב ראשי רחב-ידיים, אשר משני צדיו מתנוססים ארמונות-מגורים מלאי-הוד, שנבנו בסוף המאה שעברה.

גם אני באתי לאוויר העולם בארמון כזה, ארמון אַנְדראַשי, שנבנה בשעתו על-ידי משפחת-אצילים מהידועות ביותר בהיסטוריה של הונגריה. הוא הוסב אמנם לבניין-מגורים, אבל זהו ארמון בכל-זאת ומוזכר בכל מדריכי-התיירות.

אבי היה בעל בית-מסחר לבדים ברחוב הראשי, מול פסלו של הגנרל הצ'כי שטפניק. אימי, ילידת-שלזיה, למדה בבתי-ספר בהם שפת-ההוראה הייתה גרמנית וזאת הייתה גם שפת-הדיבור בביתנו. עד גיל שש לא ידעתי שפה אחרת ורק בבית-הספר למדתי סלובקית, אולם "התקופה הסלובקית" שלי הייתה קצרה. בעולם הגדול, מחוץ לטווח-התעניינותו של ילד, החלו תהליכים אשר שינו את מהלך-חיי מן הקצה אל הקצה. האירוע החשוב בהם היה "הסכם מינכן" ובעקבותיו, באמצע כיתה ג', הגיעו לקושיצה ה"משחררים" ההונגריים.

נדמה היה, כי אוכלוסיית העיר כולה נהרה אותו יום לרחוב הראשי, שקושט בשלל דגלים. בשני הצדדים הצטופף המון-אדם בהמתנה דרוכה, עד שלפתע הופיעה בקצה הרחוב דמות לבושה מדי-תכלת רכובה על סוס לבן, מתקרבת לאטה ומלווה תשואות סוערות.

"הביטי אימא, שוטר על סוס!" - קראתי.

"מה פתאום שוטר, אלה מדי אדמירל, וזהו העוצר הורטִי" - הזדרזה לתקן אותי אמי.

מצא מאד חן בעיניי שלרגל האירוע בוטלו המוסכמות ומותר היה לצעוק ברחוב. אף אני רציתי לצרף את קולי אל צרחות ההמון הנלהב, אבל כבר אז התברר שאינני מתמצא בפוליטיקה. למזלי, איש לא הבחין ברעש העצום, כי בניגוד לכל הקהל, אני נקטתי עמדה בעד הצ'כים השנואים ונגד ההונגרים. כיוון שידיעותיי בהונגרית היו מוגבלות, הפכתי את היוצרות וצעקתי:

"תחי פראַגַה (=פראג), הלאה קאַנַ'ה (שר החוץ ההונגרי דאז)!"

חיש-מהר אחזו הוריי בידי וברחו משם בבהלה. "הילד הזה עוד יסבך אותנו בצרות!" - אמרו.

כבר למחרת התחלנו להרגיש בשינויים. כאמור, נקראה העיר מעתה קאַששַה, פיסלו של הגנרל הצ'כי סולק ודגם של כתר המלכות ההונגרי, המואר בלילות, הושם במקומו. בבית-ספרי השתנתה לא רק שפת-ההוראה, אלא גם סגל-המורים הוחלף במלואו, הובאו ספרי-הלימוד חדשים ולמעשה השתנה תוכנם של רוב מקצועות-הלימוד מן היסוד.

החוקים האנטי-יהודיים הראשונים נוסו קודם-כל בשטחים שהוחזרו זה עתה לחיקה של המולדת ההונגרית. כאחת הגזירות הראשונות, נשלל רישיון העסק של אבי ומשנכרת מטה לחמנו, נאלצנו לעקור לבודפשט, שם עדיין מותר היה ליהודי לעסוק במשלח-ידו.

אחר המלחמה, חזרנו אומנם לצ'כוסלובקיה, אבל הוריי גרו בעיר אחרת. לפני עלייתי ארצה, הצטרפתי לקומונה של השומר הצעיר, שהוקמה בדרך מקרה בעיר הולדתי, קושיצה. עבדתי במעבדת רדיו. המטרה הייתה, כי ארכוש לי מקצוע מועיל, אבל כל אשר למדתי היה, מהי הדרך הנוחה ביותר לסחוב מקלטי רדיו כבדים (כשהם נשענים על העצם של מותני) מ- ואל בתי הלקוחות.

ביקור ראשון

ב-1949 עליתי ארצה ומאז, נתקלתי בשמה של קושיצה רק לעתים רחוקות. פעם למשל שאל אותי עמית לעבודה אם שמעתי על עיר "בצ'כיה" בשם קושיצה.

"השם מוכר לי משום-מה" - השיבותי. "מדוע אתה שואל?"

"בתי נוסעת לשם ללמוד רפואה וטרינרית" - ענה האיש.

כך נתבשרתי שבקושיצה, קיים בית-ספר למקצוע זה. מפירורי-מידע דומים למדתי, כי העיר התפתחה וגדלה, נוסדו בה מפעלים תעשייתיים ומספר תושביה מגיע לכ-236 אלף. קבוצת הכדורגל שלה משחקת בליגה הלאומית, פועלת בה תזמורת פילהרמונית ויש לה אפילו שדה-תעופה. עקב מיקומה על צומת דרכי-סחר, במפגש הגבולות בין הונגריה, פולין ואוקראינה, היא מתחרה על הבכורה עם בירת המדינה, ברטיסלאבה ולעתים מכונה 'בירתה של סלובקיה המזרחית'. מהיום שחודשו היחסים עם ארצות מזרח-אירופה, בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, ציפיתי בכיליון-עיניים להיכרות מחודשת עם עיר הולדתי.

באחת מנסיעותיי להונגריה, הוצאתי ויזה גם לצ'כוסלובקיה. תוכניתי הייתה לשכור מכונית ולתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, אולם עוד לפני שהספקתי להגשימה, הזדמנתי יום אחד עם ידידה שנסעה לבקר את משפחתה למישקולץ, עיר בצפון-מזרח הונגריה. בזמן ארוחת-הצהריים, הזכרתי כבדרך-אגב את מקום הולדתי ולהפתעתי אמרה המארחת:

"הרי זה לא רחוק מכאן. אין לך חשק לקפוץ לביקור?"

מבט קצר במפה הספיק כדי להיווכח בצדקתה, אבל עדיין היה לי קשה להאמין, כי המקום האגדי כמעט, אשר עד לפני שנים אחדות נראה היה לי מרוחק כמעט כמו צדו השני של הירח, נמצא לפתע בהישג-ידי, במרחק של פחות משעת נסיעה.

נכנסנו למכונית ויחד עם ידידתי והמארחת יצאנו לדרך. כעבור כעשרים דקות, הגענו למעבר הגבול, הצגתי את דרכוני - ההונגרים אינם נזקקים לדרכון לביקור בארצות שכנות - ומיד שתו עיניי בצימאון שלטי-דרכים/רחובות/חנויות בסלובקית, שפה שכמעט ושכחתיה. חברותיי למסע שאלוני, אם כדאי להחליף כסף בגבול, אבל אני, איש העולם הגדול בעל-הניסיון, דחיתי את ההצעה: "נחליף בקושיצה!" - אמרתי.

תוך זמן קצר צדה עיני דבר-מה המזדקר לשמיים האפורים מעבר לאופק. לקח לי דקה, או שתיים עד שתפסתי, כי חפץ מוזר זה הוא התגשמות חלומותיי הכמוסים, מגדלה של הקתדראלה בעיר הולדתי. התרגשותי גדלה, אולם בהמשך הביקור ציפתה לי אכזבה. ייתכן שהאשם היה במזג-האוויר הגשום, או אולי בעובדה שביום ראשון אחר-הצהריים בחרו רוב אזרחי-העיר לנום שנת-ישרים בביתם במקום לנהור בהמוניהם לרחוב הראשי כדי להקביל בתשואות את הבן האובד השב הביתה, אבל כאשר נכנסנו העירה, התגלתה לי עיר משמימה ואפרורית במיוחד.

ללא קושי מצאנו מקום-חנייה לפני מלון "slovan" שבקצהו של הרחוב הראשי ויצאנו ברגל לתור אחר זיכרונות-ילדותי. מצאתי את החנות שבשעתו הייתה שייכת לאבי. גם היום נמכרים בה בדים, אולם הסחורה עלובה למראה. כך היה גם ביתר החנויות לאורך הרחוב הראשי. חלונות-הראווה היו ערוכים בחוסר-טעם ולמרות המחירים הזולים, אם זה היה יום עסקים רגיל, אינני יודע אם היינו מתפתים ונכנסים. הגענו גם לבית הולדתי. עוברת-אורח שקלטה את שפת דיבורנו, קראה לעברנו בהונגרית:

"זהו ארמון אנדראשי!"

"אני יודע" - השיבותי. "זה הבית בו נולדתי!"

צילמתי את חזיתו המשופצת, אבל החצר הייתה הרבה פחות מרשימה, משטח-בטון ללא גבעול של ירק, המשמש כמגרש-חנייה. החילונו לחזור לכיוון מכוניתנו.

בניין התיאטרון היווה נקודת-אור כמעט יחידה בסיורנו המאכזב. המבנה היפה שמור היטיב ובחזיתו ערוגת-פרחים צבעונית ומזרקה. הקתדראלה נשארה מרשימה כפי שזכרתיה, אבל מבט מקרוב אל הטיח המתקלף והקירות השחורים מפיח, העיד, כי הבניין זקוק לשיפוץ דחוף.

נכנסנו פנימה. כמו ברוב הכנסיות הנוצריות, החלונות הצבעוניים, האיקונין המוזהבים, הנרות הרבים המבליחים באפלולית, מעוררים אף באדם לא דתי הדרת-כבוד. בעניין מיוחד התבוננו במאות לוחות-השיש הקטנים בהונגרית וסלובקית, שקבעו על הקירות מאמינים אשר תפילתם נענתה. הנוסח על הלוחות היה קצר ולא גילה רבות על מהות הנס שהתרחש:

"מריה הקדושה - עזרת, המשיכי לסייע!"; "אנו מודים לך!"; "ברגשות-תודה!" וכדומה, בתוספת ראשי-תיבות של שמם ותאריך.

כאשר יצאנו מהכנסייה, התרחש 'האסון'. ידידתי לחשה לי:

"אני צריכה פיפי!"

בת-דודתה החרתה והחזיקה אחריה: "גם אני!"

הרגעתי אותן. זאת לא צריכה להיות בעיה. במלון, אשר בחזיתו חנינו, יש בוודאי בית שימוש. ואכן צדקתי. חדרי-השירותים במלון היו ברמה גבוהה ועשויים היו לספק את כל צרכינו, אלא אליה וקוץ בה. בפתח ישבה קשישה אימתנית והושיטה את כף ידה, בתובעה תשלום מראש של שני כתרים (כ-20 אגורות באותה התקופה) מכל אחד מאתנו.

"אין מה לדאוג" - אמרתי וניגשתי לדלפק-הקבלה, שנשא שלט "change" ובתנועה מרושלת הנחתי עליו שטר של 10 דולרים.

"אדוני מתגורר במלון?" - שאלה הפקידה באדיבות.

כאשר עניתי בשלילה, הודיעה לי, כי "לדאבונה" מחליפים מטבע רק לאורחי-המלון. עליי לגשת לסניף סוכנות התיירות "čedok" (צ'דוק) מעבר לפינה.

על דלתה של הסוכנות הכריז שלט בארבע שפות, כי בימי א' המקום סגור. המשכתי להיות אופטימי. לא איש כמוני יתייאש. נאכל משהו במסעדת המלון, נשלם במטבע זר ובעודף שנקבל במטבע מקומי, נוכל לפרוע את 'מס-השירותים'. תקוותיי נתבדו במהירות. במסעדה ניתן היה לשלם במטבע מקומי בלבד. כרטיסי-אשראי? אינם יודעים מה זה. עדיין לא הרמנו ידיים. במקום היה גם בית-קפה והחלטנו שהגיע הזמן לשתות כוס קפה עם עוגה. אבל גם כאן לא רצו את כספנו.

נוצר מצב מגוחך. נמצאתי באולם-הכניסה של מלון בינלאומי, אשר נוכח רמת-המחירים שלו יכולתי להיחשב - עם הדולרים, המארקים וכרטיס-האשראי שבכיסי - לאדם עשיר יחסית ובכל זאת, ברגע זה, כל הוני היה שווה פחות מערכם של השטרות במשחק "מונופול". כאן לא עבד התכסיס של "השטר בן מיליון דולר" וגם גרגורי פק לא היה מצליח לסלק את המכשפה שחסמה את דרכנו אל השירותים שכה נכספנו אליהם.

הלחץ על שלפוחיות השתן שלנו גבר וכן כעסי. פעם נוספת פניתי אל דלפק הקבלה והנחתי לפני הפקידה את דרכוני:

"הואילי-נא לקרוא את הכתוב במשבצת מקום-לידה" - אמרתי בתקיפות.

"קושיצה" - קראה הפקידה הנדהמת, שלא הבינה את פשר כעסי.

"זהו בדיוק!" - קראתי, בטון של אחד שזכה לניצחון חשוב. "בכל העולם שואלים אותי, היכן החור המחורבן הזה ששמו קושיצה ועתה, כשאני סוף-סוף, אחרי קרוב לחמישים שנים מגיע לעירי, אני מנוע מלהיכנס אפילו לשירותים!"

היא ריחמה עליי ופרטה עבורי 10 מארקים. קודם-כל רצנו כמובן למקום החשוב ההוא, אבל הכסף הספיק לנו גם לשתיית קפה, לקניית מספר בקבוקים מהבירה הצ'כית המפורסמת וכמה טבלאות שוקולד לילדים.

תוך שעה היינו חזרה בהונגריה.

מפגש עם בני עירי

כעבור שנה ביקרתי שוב בהונגריה, הפעם כמתורגמן שהתלווה ללהקת מחול וזמר של בני-נוער מהמרכז הקהילתי "בית דני" בשכונת-התקווה, שיצאה לקרנבל-הפרחים המסורתי הנערך מדי-שנה בעיר-שדה בשם דֶבְרֶצֶן.

מלאכת התרגום הייתה קשה יותר משתיארתי לעצמי. חברי הלהקה ידעו אנגלית בסיסית בלבד, אבל עבור המקומיים, גם זה נשמע כמלמול לא ברור. כול המקומיים ללא יוצא-מן-הכלל שפעו חביבות והכנסת-אורחים, אבל מחסום-השפה יצר אי-הבנות רבות. עיקר הקשיים התגלעו בארוחות. הטבח המקומי עשה מעל ומעבר כדי להגיש לבני כל הארצות, שהבישול ההונגרי הנפלא לא קלע לטעמם, אוכל שהורגלו בו, אבל חומוס וטחינה, שהישראלים העדיפו, היו חסרים משום-מה בתפריט.

נוסף לכל הצרות, אחד מחברי הלהקה אכל אוכל כשר בלבד, מושג שהיה זר לחלוטין לאנשי-המקום. הטבח החביב הגיע עד ייאוש, במאמציו למצוא דבר-מה שיעלה-חן בעיניי הנער, אבל העלה חרס בידו. הילד סירב לנגוע אפילו בביצה קשה, כיוון שהתבשלה בסיר טרף. פעם אחת, בארוחת-הבוקר, התרצה וביקש קצת ריבה. עיניי הטבח אורו והוא אץ למטבח ומילא צלוחית בריבת-מישמש תוצרת בית. מה רבה הייתה השתוממותו כאשר בחורנו סירב לנגוע גם בריבה. הטבח המסכן לא היה יכול לדעת שהצלוחית בה הוגשה, הטריפה את הריבה הכשרה כשלעצמה. לרוב אכל הנער לחם עם ירקות ופירות בלבד.

כל השיחות וההסברים האלה הצריכו תרגום, וכך לא התפניתי לבדוק מי ומי הם משתתפיו האחרים של הקרנבל. משלחת אחת, אשר קשה היה להתעלם מקיומה, הייתה להקת מתופפים ומעיפי-דגלים מאסיסי שבאיטליה. לא רק שהם גרו עמנו באכסניה וערכו את אימוניהם בשעות שונות ומשונות בחצר שמתחת לחלוננו, אבל קולות השירה הפרועה שבקעו מהמסיבות הליליות שלהם, לא אפשרו אף לאנשים כבדי-שמיעה לשכוח לרגע את עובדת קיומם. (דרך-אגב הם היו טובים מאוד וזכו בפרס ראשון בקרנבל).

במשך ימי-שהותנו בדברצן הופענו בכפרים שונים באזור ורק ביום האירוע עצמו, כשכל 17 הלהקות שהשתתפו בקרנבל עברו בסך והציגו את תוכניתן לפני מאות-האלפים שהצטופפו ברחובות העיר, פגשנו במשלחות האחרות. חזינו בהופעות של להקת ריקודי-עם מרומניה, תזמורת כלי-נשיפה של בנות מנורבגיה, ראינו קבוצת בלגים שהתהדרו כטווסים בתחפושות ססגוניות מימי-הביניים, ועוד.

הלהקה הישראלית זכתה להצלחה עצומה. בנות הלהקה השחרחרות עוררו התפעלות כללית ועשרות בחורים הזדנבו אחרינו, בתקווה להכירן. אחד ממסמרי תוכניתה היה שיר הונגרי פופולארי, אשר בעמל רב לימדתי את חברי-הלהקה ואשר השמיעוהו עשרות פעמים במשך התהלוכה. גם חבר השופטים של התחרות האמנותית בקרנבל התרשם לטובה והישראלים זכו במקום השני.

כשחכינו בכניסה לאצטדיון, בו היינו צריכים להופיע בפני נכבדי-העיר וחבר-השופטים, עמדה לפנינו קבוצה גדולה של צעירים. הבנים בתכלת, הבנות במקטורנים בצבע דובדבן ובחצאיות לבנות קצרצרות, שהבליטו היטב את רגליהן היפות. הסתקרנתי ורצתי קדימה, עם מצלמתי הנצחית, כדי לצלמם ולקרוא את השלט, הנישא בראש כל משלחת. מה גדולה הייתה הפתעתי, כאשר ראיתי שמתחת לשם המדינה אותה ייצגו, כתוב היה "kassa" (השלטים היו בהונגרית). כלל לא ידעתי שעיר הולדתי מיוצגת בקרנבל.

באותו ערב נערכה באולמות המרכז-הקהילתי מסיבת-פרידה לכל הלהקות. באולם אחד לימדו ריקודי-עם הונגריים, באודיטוריום הנעימו נגני-ג'ז בנגינתם, במקום אחר הציגו את אומנותם רקדנים מקצועיים של ריקודים סלוניים וכלל לא הופתעתי, כששמעתי שירה בסלובקית בוקעת מאחד החדרים. סביב שולחן עמוס בקבוקי-בירה ויין, ישבו כשלושים צעירות וצעירים ושרו בקולי-קולות משירי ארצם. עברו קרוב לחמישים שנים, אבל השירים היו ברובם אותם שירים שהכרתי בנעוריי. נעמדתי מאחוריהם והצטרפתי לשירתם. כפי שידעתי מראש, עוררתי תשומת-לב מיידית. הנה יושבת לה קבוצת-צעירים סלובקיים בארץ-נכר ובהפגנה של פטריוטיות - כאילו היא מניפה את דגל-הלאום - משמיעה שירי-מולדת ופתאום מופיע לו אדם זר ושר עמם את שיריהם.

אחד הצעירים פנה אלי ושאל:

"סליחה אדוני, מהיכן אתה?"

הייתי מוכן לשאלתו.

"מקושיצה" -עניתי, כאילו לא ידעתי מהיכן הם. ההפתעה הייתה מוחלטת. עתה זכיתי למלוא תשומת-הלב שלא זכיתי לה בביקורי האחרון בעירם. הם פינו לי מקום, מזגו לי משקה והשיחה על העבר, ההווה והעתיד קלחה עד שעת-לילה מאוחרת. בסופו-של-דבר, בני-עירי הם די נחמדים!

הצלחתי אפילו ללמדם שיר סלובקי שבני הדור הצעיר לא הכירוהו.