2 אפריל 2012

האוליגרכים - לא מי שחשבנו

ניתקבעה הדעה במקומותינו כי האלפיון העליון ברמות השכר וההכנסה שייך לקבוצת עשירים ומתעשרים, כל 18 משפחות הטייקונים הישראלים.

אלא שניראה כי קיימים גורמים בנינו המנסים לטשטש את דעתנו להאמין בכיוון מוטעה כי כל צרותינו באות משכבה דקיקה זו של אולי 20 אוליגרכים המחזיקים בחלק הארי של אחזקות המשק הישראלי, אשר חונקים את המשק ומאמללים את חיינו.

אכן, הריכוזיות חונקת את היוזמה החופשית במשק ויש לתלות ריכוזיות זו בטייקונים ובממשלות ישראל לדורותיהן אשר איפשרו זאת.  אך האם כצעקתה, האם האחריות לחוליי החברה הישראלית (בניגוד למשק הישראלי הנימצא במצב טוב יחסית), נופלת אך על כתפי הטייקונים "המסורתיים"?

הבה וניתבונן מעט סביב.  האם האוליגרכים לעיל הם אכן אותם האוליגרכים אשר אנו מאמינים כי הינם?  אכן, כן, בחלקו הקטן כן, אלא שרובם של האוליגרכים אינם נימצאים תחת הפנס הציבורי אלא הרחק בחשכה הסמיכה.  אותם אוליגרכים מוצצים את לשדנו לא פחות ולמעשה מונים רבים מאותם 18 ידועים.  והכוונה כאן להסתדרות , לוועדים הגדולים ולמועסקים באירגונים אשר בידם להוריד את השלטר על כולנו כגון עובדי נמלי הים, נמלי האוויר, הרכבת, החשמל ואחרים, אלו אותם "העמלים" הקיימים בדמיונות הפרועים של הקומוניסטים "המתכלים קשה" וכרוכיות "הצדק החברתי" בנינו.  הללו חדלו מזה זמן רב להיות "העמלים" החלכאים והנידכאים מאותו "עולם ישן עדי היסוד נחריבה"  וגם "מגב כפוף ניפרוק העול" (ע"ע המנון "האינטרנציונל הסוציאליסטי"), אינו מה שהיה, נהפוך הוא הללו הפכו מפרולטריון לאוליגרכים החדשים והפכו אותנו רובנו לפרולטריון לאשורו..

כאשר משכורות עתק הנעות בין 50-100 אלף שקלים בחודש למלגזן או מנופאי, או, אתת-נמל ומשכורות אלו משולמות למאות אלפי עובדים במשק, כל שעלינו לעשות הוא את המכפלה הפשוטה ולהבין כי אנו האזרחים משלמים מהמיסים המושתים על ממשכורותינו, חלקים ניכבדים מהן, על מנת לתחזק משכורות שערוריותיות למצער עבור מחצית מהאוליגרכים החדשים הללו שאינם עושים דבר, "בטלנים סמויים" בחלקם, אינם אנשי מקצוע, המסרבים להשתלם במקצועותיהם וכל מעייניהם לסחוט את הקופה הציבורית על חשבוננו.  כאשר אנו רוטנים אודות "צדק חברתי" אנו בפירוש איננו מצביעים לכיוון הנכון.  תפוקתם של האוליגרכים "העמלים" החדשים הינה ביזיון, תרומתם למשק שנויה מאד במחלוקת אך ניזקיהם למשק עצומים.  לעומתם האוליגרכים "המסורתים" אמנם מתעשרים, אך משלמים כ- 70% מכלל המיסים במשק (החוזרים אלינו האזרחים כשרותים ממשלתיים - בריאות, חינוך, רווחה, משטרה, צבא וכדומה) ובנוסף, הללו מספקים מקומות עבודה למאות אלפי מועסקים במשק.

חשבון פשוט מלמד כי כלל משכורותיהם של האוליגרכים "העמלים", עובדי האירגונים נישלטי הוועדים הגדולים במשק מגיעים לסכומים דמיונים, מליארדי שקלים בחודש או מאות מליארדי שקלים בשנה.  ולאחר כל זאת היש תמה מדוע קבוצות נטולות יכולת-לחץ, שוקעות ביוון העוני כגון הזקנים, החולים, התשושים, תושבי הפריפריה וכדומה? 

מעמד הבינים הוא הנפגע העיקרי מכל זאת.  חברת החשמל לדוגמא צברה מליארדים רבים של גרעונות תקציביים בשל המליארדים ללא גבול המשולמים כמשכורות עתק וההטבות החריגות המשולמות לעשרות אלפי העובדים בה.  כעת באה "החברה" ודורשת מהמדינה לכסות גרעונותיה וכמובן, אין למדינה כל ברירה אלא לפנות לאזרחים ולהעלות תעריפי חשמל.  מי אינו ניפגע מכך?  כמובן, עובדי חברת החשמל אשר לא רק שמקבלים הטבה פרועה של חשמל חינם, לא רק שמשכורותיהם אינן ניפגעות עקב חובות החברה האדירים, אלא שעל מנת לעודד רוחם השפופה של המסכנים "העמלים" הנידכאים והדוויים, הינם משופים פעם אחר פעם בתוספות גדלות והולכות למשכורתם הנימצאת מזה זמן ברמה "אוליגרכית".

רק כעת היינו עדים לדרך שבה פועלת מסחטת הכספים הסוציאליסטית הזו.  על מנת שעובדי הרכבת יואילו בטובם להסכים לתוכנית הבראה ויעול שם, אשר נידרשת עקב חידלונם ואזלת ידם של אותם העובדים עצמם, שופו הללו (מוטב נאמר שוחדו) בסכומי עתק למשכורתם ועוד מענקים שונים ומשונים וכל זאת על מנת שישמר השקט התעשייתי והרכבות תמשכנה לנוע.

אנו יוצאים כאן כנגד המחאה החברתית לא משום שאינה ראויה, בעקרון היא ראויה בהחלט אלא שעשרות בשנים הרגילו אותנו לחפש את צרותינו מתחת לפנס ואיננו יכולים להסב דעתנו להבין כי הסוציאליזם במדינת ישראל הפך לחזירי לא פחות מהקפיטליסטי החזירי ועובדה זו מודחקת תחת מעטה כבד של שתיקה, הסתרה והעלמה, בעיקר מצד התקשורת אשר קיבעונה השמאלני הרדיקלי אינו מאפשר לה להודות באמת הפשוטה דהיינו, לא הטייקונים "המסורתים" שולטים בלעדית במשק אלא ההסתדרות על וועדיה האלימים הם-הם השולטים הלכה ולמעשה בכל מבואות ומוצאות המשק, הם האחראים הראשים למצב החברתי השפוף בישראל, הם האחראים לקשייו ודחקו לכאורה של מעמד הבינים (ועל ה"לכאורה" נעמוד בהמשך).

איננו מוציאים מהכלל את הטייקונים ה"המסורתים" אך אם במדה ואנו תאבים להתנגח בהם ולראות בהם את אם כל רע, עלינו להבין כי בעיותיה החברתיות והכלכליות של מדינת ישראל לא ייפתרו בשל כך, הפניית האצבע כלפי הטייקונים הללו כמוה כאספרין לחולה סרטן.  עדי תקום הנהגה אמיצה אשר תשים סוף להשתוללות העבודה "המאורגנת" החזירית לא יבוא שלום על ישראל.

כמובן כי איננו יוצאים ככלל כנגד העבודה המאורגנת,  כבודה במקומה מונח, הינה חיונית במשק בעל התנהלות סבירה ומאוזנת.  לא במדינת ישראל, הסכרים כולם ניפרצו, כל דאלים גבר, אין אפשרות יותר לנהל כלכלית את מדינת ישראל באופן מושכל, המופקדים על כלכלת הפנים שבשלטון אינם מסוגלים לעשות דבר מאחר ו"אנשי השאלטר" של המדינה יורידוהו באחת וישביתו המדינה על ראשינו בעודם נהנים מגיבוי גורף ואידיוטי של בית המשפט העליון אשר רואה בטפשות אין קץ אך צד אחד אג'נדתי של המשוואה הכלכלית מפאת שאנשיו אינם כשירים להעריך מצבים כלכליים סבוכים בעודם מתימרים ל"הכל שפיט" ובגבהות לב גורסים "הריבון דהיינו, המדינה זו אני".  הללו סוחטים את השלטון ואותנו כולנו ואנו חסרי אונים כנגדם, השאלטר הרי בידם. 

המחאה המתוזמרת על ידי "ההדוניסטים השיינקינאים" אשר אינם שוכחים כמובן להתעופף לכל רוח בשייטי תענוגות או טיולים קסומים עתירי ממון ובחזרם, כמובן מרוששים עקב מעשיהם שלהם, אינם גם שוכחים לזרום לרחובות ולצרוח ככרוכיות "צדק חברתי".  ואילו אנו האווילים אשר נישארו מאחור הכיצד זה לא הבנו כי הממשלה (קרי אנחנו, האזרחים) ממש חייבת לממן להדוניסטים הללו את ליטרת ההדוניזם החזירי שלהם. שטוחי מצח שכמונו, הכיצד זה אנו חוסמים את השור ההדוניסטי בדישו?  הכיצד זה איננו משיגים כי אנו כולנו ממש חייבים לממן ל"שיינקינאים" את דירותיהם התל-אביביות מעל בר הצ'ייסרים השכונתי, הצמוד למזללה המטורזנת וכמטחווי צעד מתחנת ממכר הסמים בעלת הנוף לים.  אכן חסרי התחשבות באחר אנו, בושה וכלימה.

ניקח תופעה הידועה מצפון אמריקה לדוגמא...הדלק מתייקר? כולם מיד מצטמצמים בהתאם לרמת ההכנסה החדשה, נוסעים רק לנחוץ, או לכל היותר עורכים קניות נחוצות, הא ותו לא.  הולכים יותר ברגל ונוסעים יותר באופניים.  לעבודה נוסעים במכונית במאורגן מספר אנשים והאחרים אך ורק בתחבורה ציבורית.  ואכן, קמים מאד מוקדם על מנת להגיע לעבודה עקב הצורך להשתמש בתחבורה ציבורית איטית.  הפלא ופלא, אין מצפצף, אלו החיים מה לעשות.  שם האזרחים מבינים כי אמצעיהם ואמצעי מדינתם מוגבלים והינם חיים בהתאם להם ולא מעליהם, שם אין ממשלה רחמנית (ע"ע מטופשת) אשר תחלק מזומנים בקומבינות שונות כממשלתנו (אנו נחרצים בהתנגדותנו להתערבות נתניהו האחרונה בהורדת מחירי הדלק).  כל אחד אחראי להוצאותיו, עברת את הגבול אדוני...שלם ובריבית, כך נאה וכך יאה ובכל מקרה אל תפיל על הממשלה את אזלת ידך וכשלונותיך האישיים או העולמיים.  שם אין מבינים את מושגי תרבות "המגיע לי" אשר כה רווחת במקומותינו.  אלו אינם דברים בעלמא, אלו עובדות צרופות והעדות היא מכלי ראשון.

לעיתים מתגבר הרושם כי "האור" בצידנו כבה, חדלנו להיות "מוארים" וזאת עקב תופעת המתיוונים בעם, המתרחקים מערכי היהדות ומוסרה.  בכך שהתיוונו, נעלם ייחודנו המוסרי מהגויים ואפשר כי הגויים הם המהווים את "האור" עבורנו....כדי ביזיון וקצף.

הדור שלנו דור שנות החמישים והשישים, לא קיבל חוגים מצועצעים ויקרים, ברכות שחיה, מחנות קיץ יוקרתיים, פסטיגלים, צעצועי יוקרה וכדומה וכי מה, גדלנו פרא?  לא מניה ולא מקצתה, גדלנו להיות דור מפואר אשר הפריח את השממה, העלה את מדינת ישראל למעלת מעצמה אזורית ועולמית מהפן המדעי וההשגי, ותוך כל אלו נלחם במלחמות ישראל העקובות מדם ונתן להדוניסטים כפויי הטובה של היום את המדינה על מגש של כסף.  שמא תאמרו הזמנים השתנו? לא מניה ולא מקצתה.  חסרון כיס הינו עתיק כימי האנושות וההתנהלות האנושית הנבונה והמושכלת בזמני מחסור זהה לאשר ארע לפני 2000 שנים ועד היום.  בהבדל אחד, הדורות הקודמות לא היו כה רכיכתים, אפסותים, יללנים ובכיינים כדורותינו היום.

מדוע האוליגרכים "המסורתים" אינם מהווים בעיה כה גדולה כאוליגרכים החדשים?  פשיטה, האוליגרכים הותיקים כפופים לחוקי מדינת ישראל וכל חבר כנסת זב חוטם מסוגל בחקיקיה מתאימה לשים אותם במקומם, אין קל מזה.  ואכן, תאוות המונופוליזציה של הטייקונים המסורתים נבלמה בחקיקת כנסת ובמדה ויהיה צורך, תועבר חקיקה נוספת.   לעומתם, האוליגרכים החדשים אלו טייקוני הוועדים הגדולים עושים במדינת ישראל כבתוך שלהם, החוק בישראל כפוף להם, לגביהם לא קיים שילטון החוק אלא לגבינו קיים שלטון "האוליגרכים החדשים", החוק לגביהם הוא המלצה בלבד וזאת אך ביום בהיר.  אנו יכולים לומר ולדרוש מהם ככל העולה על רוחנו, אין בכך להזיזם ולו כהוא זה.  נהפוך הוא הוועדים הגדולים הם המורים לנו את הכיוון וכולנו קופצים לדום.  חוקי המדינה?  אין חיה כזו בכל הנוגע לאוליגרכים-הסוציאליסטים.

בכך שהסוציאל אוליגרכים שודדים את הקופה הציבורית, לא נותר לאלו בעלי כישורים, השכלה ועבודה קשה, להם לא נותר גמול הולם עבור מאמציהם ובכך יוצאים ציבורים רחבים מהמעמד הבינוני מתוסכלים וממורמרים.  התקשורת ואירגוני השמאל הרדיקלי מונהגי וממומני אנטישמים מארצות הים מתעלים תיסכול וזעם זה כנגד הממשלה בצורת "מחאה חברתית" וזאת על מנת להסב את תשומת הלב מהשודדים בני בריתם האידאולוגים.  בכך משיגים נכלולי התקשורת מטרה כפולה, גם מזעזעים את הממשלה בכך שמוציאים המונים לרחובות תוך סיסמאות כנגד הממשלה וגם מפנים הזעם ממקורו הנאות לעבר אור הזרקורים המתעתע.  מצער לציין כי קיימים נילושי שכל בנינו אשר אינם עומדים על המתחולל מאחורי הקלעים מתחת לאפם, הינם מנוצלים לצרכים פוליטים אנטי ישראלים על ידי שוטמי הממשלה ומשמשים כ"אידיוטים מועילים", כחומר ביד היוצר, לגחמותיהם של המתוחכמים והנימבזים מהם.

לקצרי הראות בנינו המתלוננים מרות על ההתיקרויות נזכיר חוקי כלכלה פשוטים אשר תמיד נכונים ועובדים והם נושאי "ביקוש והצע".  נישמע פשוט ואכן פשוט.  כאשר יש ברשות האזרחים כסף, הינם לכן קונים (צורכים), והמחירים כמובן יעלו.  אין כסף, אנשים אינם קונים והמחירים יירדו.  כה פשוט וקליט.  וכעת מצויידים בתובנות אלו יסביר כל אזרח לעצמו ביושר עם יד על הלב, מדוע המחירים עולים?  הם עולים משום שמצוי בידי האזרחים כסף....קצר ולענין. 

הקוטג' מחירו הרקיע שחקים משום שככל שהיצרן העלה את המחיר (ותפקידו של היצרן כידוע הוא למקסם רווחים דהיינו להעלות מחירים), כך עובדתית עדיין לא פסו המזומנים מכיסי הציבור והיה מוכן לשלם "כל מחיר" ובלבד כי יהנה מהתענוג המפוקפק של צריכת הקוטג'.  והנה הוא המוקש.  והוא נקרא "ביקוש קשיח".  הציבור נימצא בפאניקת קוטג', יהרג ובל יעבור, הוא "חייב" לצרוך הקוטג' ולכן היצרן חוגג, בגללך אדוני הצרכן.  אם לא היית בפניקת קוטג' (כמשל) והמחיר הגבוה היה משכנעך לצרוך מוצר תחליפי, יהיה אשר יהיה, היו המחירים יורדים פלאים.  דהיינו, סידרי העדיפויות שלנו הם המכתיבים לנו את חסרון הכיס שלנו. 

לדוגמא, פאניקת החופשות בחו"ל.  כשני מליון נפש מישראל נופשים פעם עד שלש פעמים בשנה בחו"ל או בצימרים ברחבי הארץ, זה הוא נתון שאין לו אך ורע יחסי בעולם, בכל העולם (גם במדינות אשר התל"ג שלהם כפול משלנו).  שני מליון אלו, נוסיף עליהם מליון ומחצית המליון ילדים (שאינם נופשים ברגיל), נוסיף עליהם מחצית המליון חרדים הנופשים בקושי, נוסיף עליהם 1.2 מליון ערבים נופשים בקושי, נוסיף עליהם מליון זקנים תשושים וחולים שאינם נופשים מסיבות בריאות ותקציב והנה קיבלנו כי למצער שני שלישים מכלל האוכלוסיה הישראלית צורכים חופשה שנתית מפנקת ויקרה לפחות פעם אחת ורבים כאמור עד שלוש.

רבותי, אין מצב כזה בכל העולם הרחב, אין אומה שיש בידה אמצעים בזבזנים כל כך.  ואכן, גם לישראלים אין אמצעים לכך.  מרבית החופשות הללו נישענות על הלוואות, משיכות יתר, שבירת חסכונות וכדומה המעלות ריבית נאה אשר מעשה שטן, צריך גם לשלמה מתי שהוא.  והנה חוזר מיסטר ישראלי מחופשתו הבזבזנית והמפנקת וכיסיו ריקים מאחר שסידרי העדיפויות שלו, לא של מישהו אחר, שלו ורק שלו הכתיבו לו חוסר מזומנים.

אלא מאי, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים.  הבה נתחכמה לו גורס מיסטר ישראלי.  הנה יש לנו ממשלה רווית פוליטיקאים ואלו חוששים תדיר לעורם, ולכן הבה נצא לרחובות ונאנוס את הפוליטיקאים לשנות סידרי עדיפויות לאומיים.  לעזאזל עם קיום עם ישראל וצרכי בטחונו, לעזאזל עם צרכי כלכלתנו וחינוכנו, עלינו ל"מהר שלל חש בז", לעזאזל האחריות, "אכול היום כי מחר תיבול" וכדומה.  מהיכן יבוא הכסף?  זה כבר לא עניננו, שהממשלה תשבור את הראש כיצד להאביסנו.  רגשי אשמה בעבור התנהגות מוניטרית מופקרת?  לא בבית סיפרנו, אנו תמיד צודקים, אנו תמיד בסדר, אלו "ההם" שלא בסדר, תמיד האחר.

רבותי, כאשר אנו מושיטים אצבע מאשימה לעבר הפוליטיקאים ראו לאן מצביע אגודלנו...אלינו עצמנו, אלינו האזרחים.  הפוליטיקאים, הממשלה, חברי הכנסת, התקשורת מאחזת העינים, מערכת המשפט הקלוקלת והאג'נדתית הם כולם אנחנו, מעימנו הם באים, הם בשר מבשרנו.  בתוך עמם הם יושבים, בתוך תוכנו.  בהאשימנו "אותם" אנו מאשימים את עצמנו אלא שהחסך האינטלקטואלי בו אנו שרויים אינו מניח לנו להבין כי אנו מתבוננים במראה אל בבואת עצמנו.

ועדיין לא דיברנו על הקניונים השוקקים בצרכנים עד ד'לא ידע, על מגרשי החניה במרכולים שאין לתקוע בהם סיכה.  עדיין לא דיברנו על התורים למסעדות מכל הסוגים גם יוקרתיות אשר התור להם משתרך באורח קבע וההמתנה לשולחן פנוי הינה לעיתים מחצי שעה ועד שעה תמימה.  ומה באשר לערמות הפלסמות בכל בית, ומה באשר לנשק האישי הישראלי, הוא מכשיר הסלולר הצמוד מגיל הגן ועד מושב הזקנים לכל דו-רגלי במקומותינו.  והכיצד נישכח את המכונית הנוצצת, דגם אחרון, הקיימת על מנת לנקר את עיני השכן ו"החברים", ובל נותיר את "תחרות המטרים המרובעים" של שטח בתינו לעומת שכנינו, ומה באשר לחוגים היקרים אשר אנו מעניקים לילדינו בתקוות שוא כי יהפכו למצער ל"ביל גייטס" הבא, אלא שמעשה שטן, רק אחד לכל מאה אלף אפשר אולי שיהפוך ליזם היי-טק.  ומה באשר לעלות הסמים והשתיה המטורפת "עד ד'לא ידע" אשר צעירינו ובוגרינו החביבים צורכים בסכומי עתק?

חסר כסף למעמד הבינים?  אוי-ווי, המעמד מתרסק?  מה זו, בדיחה גרועה וטפלה?  לא חסר כסף במעמד הבינים הישראלי, חסרה פרופורציה, חסר חוש המידה, חסר הדחף לחיות לפי אמצעינו, חסרה ההכרה כי קיים גם מחר, חסרה הצניעות הנפשית הפנימית , קיימת גבהות הלב העודפת, חסרים סידרי עדיפויות רציונלים ואלו הם המשסעים את החברה הישראלית.

נהפוך הוא, בעוד התקשורת מלבה את אש המירמור הציבורי, בעוד הציבור מניח לשטוף מוחו בחצאי האמיתות התקשורתיות, אנו מתעלמים מעובדה ברורה שאינה ניתנת לערעור, בעשור האחרון עלתה הכנסת משקי הבית הממוצעת במדינת ישראל בכ- 10% בערכים מוחלטים, אמיתיים וברי כי הנהנה העיקרי מעליה זו היה מעמד הבינים, אי שם מהעשירון השלישי ועד העשירון השביעי במשק.  כמובן, בסטטיסטיקה עסקינן, סביר להניח כי העשירון הראשון ואולי גם השני במשק לא נהנו מאותה עליה בהכנסה בכלל המשק.  ולכן, בעשירונים אלו עלינו לטפל ולתמוך.  לגביהם עלינו להפעיל את החלק הסוציאלי מתוך המשוואה הכלכלית הקפיטל-סוציאלית.

כמובן כי קיימים בנינו עניים וניזקקים, אך אלו קולם אינו נשמע, ו"המוחים החברתיים" המתחסדים כמובן שאינם סופרים אותם אלא את עצמם בלבד, הם כבר קלטו את השיטה דהיינו, "כל ד'אלים אגואיסטי, גבר".  העניים הללו כבר השלימו בשקט, באפיסת כוחות עם מצבם, הללו חיים בחורי העכברים המצחינים שלהם בדומיית השלמה אפאטית, הם אינם יכולים לעלות על הבריקדות עבור עצמם, אלו הם הזקנים, התשושים, החולים, ניצולי השואה, סקטורים נירחבים מתושבי הפריפריה, זוגות צעירים בתחילת דרכם המשוועים למדור (אך מתעקשים כי זה יהיה אך ורק בלב הכרך ולא....), אלו הם האזרחים השקופים, אותם אנו איננו רואים.  אלו עבורנו אך מטרד, הבנים והנכדים מעדיפים לשכוח את עליבות הוריהם וסביהם, וכי מדוע זה ייטרדו ויסטו מהשיגרה ההדוניסטית הנלעגת.  אנו איננו רוצים כי ינתן לעלובים והניזקקים פתחון פה שמא תקציבים שאינם מגיעים לנו ההדוניסטים יעברו חס וחלילה לאלו שמגיע להם ואנו לא נוכל להתהולל באורח בלתי אחראי כמנהגנו.  אנו שקועים בהדוניזם המטורלל שלנו, "רומא" בוערת ואנו מתהוללים במסיבות החשק רוויות האלכוהול ומנגינת הקתרוס....מדשדשים ברחמים עצמים מזויפים, שקועים בתוכניות הריאליטי הבזויות אשר נועדו אך להרדים חושינו האינטלקטואלים והמוסרים, כאשר איננו משיגים כי כל הבכי תמרורים הזה אודות חסרון הכיס הוא עקב מעשינו הנלוזים שלנו.

עד כאן.  כאן נעצור ולא ניסף.  נמשיך כמובן במאמרים נוספים אודות האמצעים שעלינו ויכולים אנו לנקוט על מנת להתרומם מיוון מצולתנו החברתית.  אך ראש וראשון עלינו להפנים כיצד אנו ניראים, וההמשך יבוא.

חשוב לציין, לא כל העם היושב בציון מתנהל כפי המתואר לעיל.  לא כל הציבור הינו כה חסר רגישות, אחריות, חוש מידה ומוסר קלוקל כאותם שתוארו.  אלא שמספרם של ההדוניסטים, הזהה למצער למספר המתיוונים, המתרוצצים בין רגלינו הינו מספיק על מנת לקרוע את החברה, לקעקע את המרקם החברתי שלנו.  עמם עלינו להתמודד, בטוב אם ברע.

אנו יוצאים מנקודת הנחה כי השגי מדינת ישראל היוצאים מהכלל בנושאי פיתוחי מדע, ייצור, קיום במרחב השונא, ערכי תרבות ומוסר וכן הלאה, הינם ידועים ונחלתם של כולנו שהרי בסיומו של יום, החיוב בהוויה הישראלית עולה מונים רבים על השלילה ואל לנו לשכוח זאת.  עלינו להיות גאים בהשגינו ולתקן קילקולינו.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca