לטיפה סולטן. זה השם אשר ניתן לי עם היוולדי בבירות, בירת לבנון, בחודש דצמבר 1942. אבי, יצחק, היה יתום מאם. אמו נפטרה כחודש לאחר שנולד, משום שבלעה בטעות חומר רעיל. לאחר המקרה נישא סבי לאשה אחרת ונסע עימה לסוריה, שם היו למשפחה קרובים. אבי נותר אצל הדודות חשוכות הילדים ששמחו לקבל על עצמן את מלאכת גידול הנער הצעיר. אך אופיו העצמאי של אבי, ותחושת העלבון שהחל לקנן בו, גרמו לכך שלא ירצה לגור אצל הדודות. לאחר שננטש, החיים הובילו אותו לנתיב שונה, ועד מהרה ברח מהבית.

בשנות ילדותי, מיעט אבי לספר על סבי, ואת שידעתי למדתי מאמי. שנים לאחר מכן, כאשר חקרתי את שורשי משפחתי בלבנון, התברר לי כי מסוריה היגר סבא לארצות הברית וניתק באופן סופי כל קשר עם משפחתו הקודמת, נפרד לעד מבנו.

בבגרותו, לאחר ילדות קשה שבה הסתובב ברחובות וישן תחת כיפת השמים, החליט אבא להיכנס למסגרת תומכת ומכוונת והצטרף ללגיון הזרים. מהלך זה עיצב במידה רבה את דמותו ושינה כליל את תבנית אישיותו. אבי היה איש קשוח וכריזמטי, בעל אופי נוקשה ובלתי מתפשר, אדם שפניו זרחו בעוצמה שעה שסיפר לילדיו בערבים סיפורי מלחמה, על תרגילים, תחבולות ותכסיסים, על הקרבות הנוראים בתוניס ובלוב, נגד הנאצים באיטליה ובגרמניה, ועל הקרב הידוע באל-עלמיין. אבא מעולם לא טרח לרכך עבורנו, הילדים, את סיפורי הזוועה מעמק התופת. "חשוב שתבינו איך נראים החיים באמת," נהג לומר, משתמש במלאכת הסיפור על מנת לפרוק מעט מעומס החוויות, לאוורר את אשר הצטבר במרתפי נשמתו.

מקרה אותו נהג אבא להזכיר היה משפט השדה, שכמעט ועלה לו בחייו. כחייל צעיר בשורות הלגיון, גם בזמן הקרבות במלחמה, ובתנאים הקשים ביותר, נהג לקום מוקדם בבוקר ולהניח תפילין. ביום שבו חבריו לבונקר, גלריה של טיפוסים קשוחים במיוחד הבחינו במעשה המוזר, סברו כי אבא הוא מרגל המוסר אינפורמציה לאויב, ומיאנו להאמין כי זהו מנהג יהודי עתיק. אבא הועלה למשפט שדה, וכמה מחבריו לפלוגה דרשו להוציאו להורג. ברגע האחרון הובהר עניין יהדותו ואבי ניצל.

את מזלו הטוב, ששב והתגלה כל פעם מחדש, כאשר חזר ועודו בחיים, עטור אותות וסיפורי גבורה מגיא צלמוות, תלה אבי בקמע המשפחתי המיוחד ממנו לא נפרד מעולם. כשנולדה אחותי רינה, הבחינו הורי כי על פניה של התינוקת דבוקה פיסת עור מיותרת. פיסת העור הוסרה בבית החולים, אך במקום להשליכה, שמרו עליה הורי, ייבשוה, וקבעו כי אין זה אלא סימן מבשר טובות, אות שביקש להעביר למשפחתנו הקדוש ברוך הוא, סימן ברור למזל. כך יצא אבי לכל המלחמות, כשפיסת העור היבשה באמתחתו.

הורי נפגשו בסוריה. באותה תקופה נהנה אבא ממוניטין של רודף שמלות ידוע, ושמו הלך לפניו בקהילה היהודית. הוא נהג לצאת עם נשים מרשימות, זמרות ושחקניות מפורסמות. המראה החיצוני של אמי עמד בניגוד מוחלט למראה הנשי הזוהר שהיה חביב על אבי. ילידת תורכיה, שחומה, קטנה, נאה אך לא יפה במיוחד, הילכה אמי קסם על הבריות בזכות עיניה היוקדות ואופייה המיוחד. באירועים חברתיים נהנתה תמיד מתשומת לב מרובה, כאשר תכונותיה הבולטות - חינניות, חוש הומור ופיקחות רבה - מושכות אליה מחזרים רבים. אמי התאהבה באבי הנאה, בלונדיני בעל עיניים כחולות, מראה נדיר למדי בקהילה היהודית באותם הימים.

אני נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה. אבא היה בחזית של גנרל דה גול, ובשל השתייכותו ללגיון הזרים זכינו לחסותה של שגרירות צרפת בבירות ולא ידענו מחסור. הצרפתים דאגו לכל צורכי המשפחה, וכאשר פרצו הפגנות הערבים נגד היהודים, לא נפגענו. מעולם לא נאלצנו להסתיר את יהדותנו. פעמים רבות, העבירה משפחתנו סיוע כלכלי לקהילה היהודית.

אמי היתה פעילה מאוד חברתית והעבירה דרך קבע רהיטים, מזון, ופריטי לבוש למשפחות נזקקות ולזוגות צעירים. כאשר נדרשה הבאת כלה לחופתה, הוטל התפקיד על אמי, אשר ראתה בכך שליחות של ממש. בהתקרב מועד החתונה, היתה אמא פוקדת את עשירי הקהילה ומבקשת סיוע להקמת בית חדש לזוג הצעיר.

התגוררנו בלבנון, במבנה בעל חצר גדולה ומרוצפת, שמסביבה היו פזורות דירות רבות. הדיירים השתמשו בחדרי שירותים משותפים. בשל המבנה השיתופי ואופייה המיוחד של הקהילה הכירו כולם את כולם, נסמכים ונשענים איש על חברו בעת צרה, וכאלה היו לא מעט. היה ידוע לכול כי בביתנו אין שורר המחסור. עובדה זו משכה מעת לעת פורצים לדירה. כשהיו מגיעים הגנבים, היתה אמא קוראת בקול רם במיוחד: "עזרא, משה, אלי, עורו, קומו מהר, יש גנב בבית!" הגנב, שחשב שמולו עומדת פלוגת לוחמים, ברח, כשלמעשה היתה אמא לבדה בבית.

בחיוכה ובחוכמת החיים שלה, האירה אמא את עולמי, מפיגה חרדות גם בימים קשים של עוני, מקנה לילדיה ניסיון וחוכמה אשר הטביעו עלי חותמם כל ימי חיי.

"ללא מורא", שיצא לאור ב- 2007, הוא סיפרה האוטוביוגרפי של יפה גולן.

ספר חובה לכל מי שמאמין שחכמת חיים, גורל, שאיפה ואמונה בצדקת הדרך - הם רכיבים חשובים בהצלחה לא פחות מאשר השכלה, תדמית, או רקע משפחתי מפואר. יפה גולן לא רק מאמינה בכך. היא גם הוכיחה זאת הלכה למעשה