בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, עברנו, כנתינים צרפתיים, לגור בצרפת. במדינה היה עדיין ריח חריף של אנטישמיות. ביום הגעתנו נרצח אנדריי, ילד צרפתי בן שמונה שהתגורר בשכנות אלינו. אנדריי הותקף ונרצח ממש מתחת למרפסת ביתנו. חבורת פרחחים ערכה משפט שדה מהיר לאומלל. הם החליטו פה אחד כי אשם הוא, גזרו את דינו למוות, והוא נתלה על ידם.

בחודש הראשון בצרפת, איבדתי את מאור עיני. במשך שלושה שבועות לא ראיתי דבר. הראייה חזרה אלי בהדרגה, והרופאים הסבירו לאמי שסבלתי מביטוי אלים במיוחד של מחלת האדמת. הייתי בת שלוש.

באותם ימים הצליח אבי, בעל העבר הצבאי המפואר, להשיג עבודה כאב בית במשכנו של שר המודיעין הצרפתי. שמי שונה לפיירט על מנת שיתאים לאורחות החיים בצרפת, ושמו של אחי עזרא שונה לפיירו. אלי היה אז תינוק בן כמה שבועות, ואברהם, בן הזקונים של המשפחה, נולד כבר בעיר הגדולה, כשנתיים לאחר הגעתנו.

צרפת שלאחר המלחמה הטילה עלינו אימה. על אף שהתגוררנו בסמוך לשגרירויות רבות, ליד שער הניצחון וברובע שנחשב למוגן ונוח, האלימות ומעשי האיבה לא פסחו גם עלינו. הוראות ברורות ניתנו לנו על ידי ההורים: אין לנהל שיחות חולין ברחובות ואין, בשום מקרה, לפתוח את דלת הבית לזרים. באותה עת הפך הביטוי "יהודים מלוכלכים" לנפוץ למדי.

כמו תמיד, היתה זו חוכמת החיים של אמא אשר סייעה לנו להתמודד עם הקושי, האלימות והניכור. בוקר אחד נסענו עם אמא במטרו, והבחנו בטיפוס מפוקפק הלוטש את עיניו לעבר מחרוזת היהלומים שעונדת אמי. "ילדים, התכוננו," אמרה לנו בערבית, "תיכף אומר לכם בקול רם לרדת מהרכבת, אולם אל תזוזו, הישארו לצידי."

"יורדים!" קראה אמא בצרפתית. והנוכל ירד מהרכבת. משחזרה הרכבת לנוע, ואנחנו עליה, נשמעה קללה מבעד לחלון - "בת זונה."

לעתים, כאשר אני נזכרת בילדות בפריז, עולים זיכרונות של התקוות הגדולות שטמנה בחובה העיר הגדולה. כמשפחה מרובת ילדים זכינו בצרפת להקלות ולהטבות רבות. אחותי רוזי היתה לשחיינית מצטיינת שזכתה למלגות, ואילו עזרא השרמנטי החל לגלות סימנים של כשרון משחק. שנים רבות לאחר מעשה אני עדיין נוטה לחשוב שאם היינו נשארים בפריז, היינו זוכים כולנו לממש קריירות מצליחות.

"ללא מורא", שיצא לאור ב- 2007, הוא סיפרה האוטוביוגרפי של יפה גולן.

ספר חובה לכל מי שמאמין שחכמת חיים, גורל, שאיפה ואמונה בצדקת הדרך - הם רכיבים חשובים בהצלחה לא פחות מאשר השכלה, תדמית, או רקע משפחתי מפואר. יפה גולן לא רק מאמינה בכך. היא גם הוכיחה זאת הלכה למעשה