ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת קדושים "לפני עור לא תתן מכשול"

לשכות אינטרס האישי בבואנו לייעץ לזולת

  אוביקטיבי  

אסור לאדם להזיק ולפגוע בזולת, ברכושו ועל אחת וכמה בגופו. התורה קובעת ברורות מה עונשו של המזיק ומה גובה וסוגי התשלומים שהוא חייב לשלם מדיני נזיקין ומדיני קנסות; נוסף לזה נאמר בפרשתנו "לפני עור לא תיתן מכשול", שאסור להציב בפני מי שאינו רואה ("עור") שום מכשול, וכוונת התורה - מסביר רש"י - לא רק למכשול פיזי שהלה ייפול ויינזק בגופו, אלא גם למכשול כספי - "לפני הסומא בדבר, לא תתן עצה שאינה הוגנת לו", כגון להשיא לו עצה למכור או לקנות דבר גרוע, שיינזקו ממנו כלכלית.

פרשני המקרא מתלבטים מה מוסיפה התורה בציווי זה, הרי הדברים ברורים וידועים ונלמדים מהציווי הכללי שאסור להזיק לזולת ומה התוספת בציווי "לפני עוור לא תתן מכשול"?

אלא, מסביר הרבי, יש בפסוק זה ציווי יסודי ובסיסי על דרך הייעוץ לזולת - שני כללים אבני-יסוד צריך לעמוד בפני המייעץ:

1) לא רק לחשוב מה טוב ומה רע בעצם, אלא להתבונן בכישרונותיו של הזולת ולהתבונן מה הכי מתאים לאותו אדם באופן אישי. יש דברים טובים ומוצלחים אבל הם לא מתאימים לשואל, אם הוא יעסוק בהם הוא ייכשל ויפסיד - כי אין לו יכולות וכישורים מתאימים. לא די שהיועץ צריך להכיר ולהבין בתחום שעליו הוא מייעץ (נתינת עצה בתחום שלא מבינים, היא שחיתות העלולה לגרום נזק חמור), אלא גם עליו להבין את הלך נפשו ואישיותו של השואל, הרי כל אדם הוא עולם שלם ויש לו צרכים ויכולות מיוחדים לאופיו ואישיותו, דברים שלהם הוא מתאים ודברים שאינו מתאים ואינו מסוגל לעשות.

2) אסור ששום אינטרס אישי של משיא העצה ("דרכו והנאתו של יועץ") יהיה חבוי בסתר לבבו בבואו לייעץ, אלא אך רק טובת הזולת: הרי לא תמיד האינטרס האישי של היועץ מתנגש בצורה ברורה כנגד האינטרס של הזולת המתייעץ עמו, ולזה מצווה התורה שיש לתת את העצה הכי טובה שיכולה להיות רק לטובת השואל וצריך לנטרל ממחשבתנו כל ענין ואינטרס אישי, אלא להתמקד אך ורק בזולת בלבד.

לדוגמא, אומרים חז"ל, אם התייעצו עמך באיזה תחום להשקיע כסף, בקרקעות או בנכסים אחרים - "בקרקע לחקלאות לנטיעת עצים וכדומה, או בחמור להובלת למשאות" "מכור שדך וקח לך חמור" - ואכן יש יתרונות וחסרונות בכל אחד מההשקעות:

היתרון ברכישת קרקע שזה נכס נצחי שאינו אבד וכלה, הוא נשאר קיים לנצח! אך מצד שני עבודות הקרקע דורשות השקעות רבות וידע ומיומנות גבוהה במגוון תחומים (חרישה, זריעה, השקיה, דישון, קצירה, שיווק וכו'), והפירות והרווחים מגיעים רק לאחר זמן ממושך, חודשים או שנים; לעומת זאת ברכישת חמור להובלת משאות, ההכנסה היא כמעט יום יומית, ובוודאי שאין צורך להמתין חודשים, כמו-כן עלויות ההשקעה בקניית חמור בדרך-כלל יותר זולות מההשקעה בקרקע, אך מצד שני החמור מזקין ומת ברבות הימים וההשקעה אובדת;

אז במה באמת יותר נכון להשקיע?

ברור שאין לזה תשובה אחידה, והדבר תלוי גם במצב השוק וגם בכישרונות ובחושים האישיים של כל אדם: יש מי שיכול יותר להצליח בעבודות חקלאות הקרקע ויש מי שיכול להצליח בהובלת משאות; יש מקומות שיש ביקוש רב לחמורים להובלה ויש מקומות שיש כבר הרבה חמורים למשא ויש לזה ביקוש דל.

החטא הגדול הוא אם היועץ מערב אינטרסים אישיים בבואו להשיא עצה לשואל ואינו מתמקד בטובתו הצרופה של השואל בלבד! כמו כן צריך להתבונן בכישורי השואל ויכולותיו לפני נתינת העצה.

  "מצווה המסורה ללב היועץ"  

לכן מדגישה התורה במצוות "לפני עוור לא תתן מכשול" - "ויראת מאלוקיך אני ה'", שלכאורה מה הדגש המיוחד על יראת ה' במצווה זו, הרי כדי לקיים את כל תרי"ג המצוות צריך שיהי' יראת ה', ומדוע יש דגש מיוחד ליראת ה' במצווה זו?

מסביר רש"י: "לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו "ויראת מאלהיך" - המכיר מחשבותיך [וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו נאמר בו ויראת מאלהיך]".

כלומר, מלמד רש"י, יש מצוות שכדי לשמור אותם לא צריך להדגיש במיוחד את יראת ה', כי גם יירארת העונש מבני-האדם יעילה במדה-מסויימת, כגון כדי לשמור את המצווה שלא להזיק לזולת בגלוי - לא צריך להדגיש "ויראת מאלוקיך", כי גם ללא יראה הוא לא יזיק שהרי זה גם אינטרס אישי שלו, שכן באם יזיק לזולת בסופו של דבר גם הוא עצמו יינזק - ישלם נזקים, קנסות, מאסר וכו';

אבל במקרה שלנו צריך להדגיש את ייראת ה', כי על עצה רעה הוא לא ייענש בידי אדם, כי ייתכן שלעולם לא יתגלה חטאו והוא לעולם לא יתחייב תשלומים כלשהם, שהרי הוא ייעץ לזולת עיצה טובה ולא רעה, אבל המניעים שלו פסולים - טובתו האישית ולא טובת השואל. וכן חטאו הוא בכך שלא חשב על יכולותיו וכישרונותיו וטובותיו האישיים של השואל - כאן יכול להיות מצב שאף אדם לא יידע את חטאו לעולם; ואפילו אם הזולת ייכשל בעסק הוא יוכל לטעון ולומר "לטובה נתכוונתי", שהרי העצה היא בעצם טובה, ההשקעה נכונה באופן אובייקטיבי, אבל לא ידעתי שהלה אינו מוכשר לתחום זה;

לכן מזהירה אותו התורה באומרה "ויראת מאלוקיך" בהיות שתחום זה "מסור ללבו של היועץ" בלבד, לכן מזהירים אותו: אסור לנצל את התמימות והעיוורון של השואל ולערבב שיקולים אישיים במתן העיצה! שים לב שאלוקים רואה ומכיר את כוונת לבך הנסתרות ונעלמות, הזהר והישמר מלערב אינטרסים אישיים בבואך לייעץ עצות לזולת, אפילו אם האינטרס עשוי להיות בסופו של דבר מוצלח לזולת, אך המניעים שלו אינם טהרת הזולת בטהרתה, זה גם חטא!

  "כעצת ידידים מבינים"  

ידוע ומפורסם שהרבי הורה בשנים האחרונות שבמקרה שקיימת התלבטות בעניני עסקים, שאינם הלכתיים ושאין עליהם מענה ברור בשולחן-ערוך, שישאלו "כעצת ידידים מבינים" [כמו שנאמר "ותשועה ברוב יועץ"], הדגש על ידידים מבינים ולא על מומחים ומבינים בשכר.

ובעצם בשלושת המילים של הרבי מונחים שני היסודות הנכונים למתן עצה לזולת, בהתאם לכלל שקבעה התורה בפסוק זה:

"כעצת ידידים" - היינו אדם החושב על טובת השואל ומתעלם לחלוטין מטובתו האישית, "מבינים" - בלשון רבים, גם המבינים בתחום הנשאל וגם המבינים בכישרונותיו של השואל.

השאלה הכי קשה שיש ליהודי ברונו היא "איך מביאים את המשיח"? לאחר אלפי שנות גלות במעמקי החושך וההעלם והסתר של כוחות הטומאה והרע, איך נאיר את החושך על-ידי אורו הגדול של מלך המשיח, בגאולה השלימה ובנין בית המקדש?

על כך אמר לנו היועץ הכללי של כל בני דורינו, הרבי: להוסיף בצפיה לביאתו, לחכות ולהשתוקק לביאתו בכל רגע ורגע. וכן על-ידי לימוד עניני גאולה ומשיח, ומעל הכל העיצה הראשית המובאת על-ידי חז"ל להוסיף ולהרבות באהבת ואחדות ישראל, ומיד נזכה להתגלות המלך המשיח, במהרה בימינו בקרוב ממ"ש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק כז, עמוד 141. ועוד.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com

www.torah.in/he1