כשהכרתי את משפחתך היית עוד ילד בעיני שמשתובב בגינה,

עברו להם השנים ועם כל העיסוקים לא שמתי לב

כי השנים עברו ולפתע ראיתי מול עיני נער גבוה ומתולתל

ובהמשך חייל תמיר עם כומתה אדומה והמון גאווה ,

וכמעט ולא החלפנו מילים למעט הנימוסים עד אמש..

באתי לבקר את ההורים ושאלתי לשלומך ומה קורה בעולמך

והדלת נפתחה  ונכנסת בזו ההופעה ,או בעולמי "התופעה".

זקן ארוך כיסה את פנייך והפיאות קשטו את צידי  הפנים

דחוס לתוך חליפה שחורה וכיפה מונחת על ראשך,

ואחרי דקות של התאוששות מצירוף המקרה "יריתי" לעברך

ואפילו הייתה בה כוונה "אם תעמוד בצומת ותמכור את מרכולתך

לא אעצור גם בלי כוונה".

חייכת וזו הייתה תשובתך "גם אם לא תדעי שאני זה שעומד

בצומת את תעצרי ובשמחה".

הדקות שיחה ביננו הפכו לשעות וזו הפעם הראשונה שהייתי בכלל

"קרובה" לשכמותך.

לא ניסית לכפות עלי את עולמך, עמדת יציב מול המתקפה

שלי כנגד הכפיה והתשובות שלך היו בתבונה ששינו לי את התובנה,

וכשהבנתי מדוע זו דרכך ומה הוביל אותך לאושרך הבנתי לרגע את המושג -אמונה.

ואז ידעתי למה עכשיו אתה אברהם ולא אבירם.

לעולם לא נדע מי הנפש שישנה מאחורי כסות וכיפה ואם נשמור

על "מרחק נגיעה" ורק נטה אוזן במלוא ההקשבה

נדע את התשובה .