שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי ורב אזורי

בת חפר - עמק חפר

ל"ג בעומר

הילולא של רבי שמעון בר יוחאי

ל"ג בעומר - יום ההילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי - הוא יום סגולה: אין אומרים בו תחנון, מדליקים מדורות לכבודו, במיוחד על קברו במירון, אליו עולים להשתטח מאות אלפי ישראל לרגעי התעלות, קדושה ורוממות נפש. יש שהליצו ואמרו על המעמד המופלא סביב מערת הרשב"י: בתוך המערה חרדת קודש מעין יום כיפורים, ובחצר המערה ריקודי שמחה של מצווה בהתלהבות ודבקות עצומה מעין שמחת תורה.

גם גדולי הדורות עלו להשתטח על קבר הרשב"י והתפללו שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל גבולותיהם, שמחו שמחה גדולה ופעלו ישועות גדולות לישראל: מסופר על האריז"ל היה עולה למירון עם משפחתו ושוהה שם שלושה ימים, וזכה להתגלות הרשב"י. כשרבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, היה מגיע למרגלות ההר של הציון, ירד מהחמור וטיפס אליו בידיו ורגליו, כשכל הדרך געה וצעק: איך אני השפל נכנס למקום אש להבה שלהבת קֹדש וכל פמליא של מעלה וכל נשמות הצדיקים.

מנהגי היום יסודם בהררי קודש - האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו, שהפליגו בשיר ושבח גודל מעלת היום ובשמחה הגדולה שבו. גם גדולי החסידות, תלמידי הבעש"ט, הלכו בעקבות המקובלים ועשו את ל"ג בעומר ליום-טוב ממש: לבשו בגדי חג, ערכו 'שולחן' ואמרו עליו דברי תורה, כמנהגם בשבת ויום-טוב.

אדמו"ר הזקן כותב שבל"ג בעומר "מאיר חסד ה' ופועל ישועות בקרב הארץ". אצל בנו, אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מהימים המיוחדים: יצא לשדה ופעל מופתים רבים במיוחד בנוגע לילדים, כל השנה ציפו וחיכו החסידים לל"ג בעומר. גם הרבי נהג לציין את היום באופן מיוחד - התוועדות-קודש וכדומה.

אנו, חסידי חב"ד תלמידי רבינו הקדוש - "רוח אפינו משיח ה'" - מצוּוים ועומדים למלא את בקשתו הנפשית: שכל ילד וילדה (בנפרד כמובן) יצעדו בתהלוכה "יחד כל ילדי ישראל", יאמרו פסוקי תורה, ילמדו בגדולת התנא האלוקי, יתפללו לגאולה בקרוב ממש ויתנו צדקה. אכן ממלאים כל אנ"ש והתמימים את ההוראה בשמחה, התלהבות וחרדת קודש - ובכל קצווי תבל מתקיימות תהלוכות בהם צועדים ברחובה של עיר מאות אלפי ילדי ישראל, "צאן קדשים", ומכריזים פסוקי קודש ומאמרי חז"ל.

הפלאת רשב"י

עיקר מהותו של התנא האלוקי הקדוש והמופלא רבי שמעון בר יוחאי, היה התורה הקדושה בה הגה יומם ולילה עד שנאמר עליו "תורתו אומנתו", שהתורה היתה האומנות שלו, והוא הפך לסמל לדורי דורות ליהודי שכל מהותו תורה. עד כדי כך דבק בכל עתותיו בלימוד התורה שלא הפסיק אפילו לא לקיים מצוות - להתפלל, לבנות סוכה, אלא כל הזמן שקד בהתמדה בלמוד התורה.

לשיא הדבקות בתורה הגיע בשלוש-עשרה השנים בהן נחבא במערה בפקיעין, שבמשך כל אותן שנים לא היה לו שום עיסוק אתר, לא גשמי ולא רוחני, אלא אך ורק תורה. אליהו הנביא הגיע אליו כל יום ללמדו תורה. בסך-הכל בימי חייו קבע וחידש 324 הלכות! בתורת הסוד נאמר מפורש שרשב"י הוסיף כוחות קדושה בתורה ("המשיך בחינת עצמות בתורה").

"איש אלוקים קדוש הוא" גילה את רזי התורה הנעלמים - חיבר את ספר הזוהר הקדוש. אבל דומה שהביטוי הנעלה לגדולתו מצוי בשני מאמרי חז"ל, אחד של רבו, רבי עקיבא: "דייך שאני ובוראך מכירין בכוחך", רבי עקיבא והקב"ה, בורא העולם - מכירים בכוחו של רשב"י. מאמר שני אמר רשב"י עצמו: "ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הם - אני ובני מהם, אם מאה - הם אני ובני מהם, אם שנים הם - אני ובני הם"!

בד בבד עם מעלתו המופלא בתורה היה מלומד בניסים ונפלאות מעל הטבע, ובכלל כוחו היה כה עצום ומופלא עד שהעיד על עצמו שהוא "יכול לפטור את כל העולם כולו מן הדין".

"מי שיש בידו מעשים טובים .. עולה על כולם"

למרות מעלותיו המופלאות בתורה ובדבקות בה' דרש רשב"י במסכת אבות (פרק ד, משנה יב) שקיום מעשים טובים - צדקה וחסד - חשובים ונעלים מלימוד התורה! כלשונו במשנה "שלושה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם-טוב עולה על גביהן":

"כתר תורה" מסמל את חכמי וגדולי התורה, חכמי הסנהדרין הגדולה, התנאים ואמוראים, מורי ההלכה מדור דור כו', ו"כתר שם טוב" מסמל את בעלי צדקה וחסד, מי שיש בידו מעשים טובים שהם לשם דבר בפי כל; ורשב"י קבע שמלעת מעשים טובים נעלים ממעלת  התורה.

הדבר תמוה: ניחא, אילו היה אומר זאת מי שלא כל מהותו לימוד התורה; אבל הייתכן שדווקא רשב"י, שכל מהותו לימוד התורה ישבח וירומם את נותני הצדקה שהם נעליםאפילו מבני התורה?

זאת ועוד מדברי רשב"י "שלושה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם-טוב עולה על גביהן" - ולא אמר ארבעה כתרים (תורה, כהונה, מלכות, שם טוב), משמע שיש שתי רמות שונות של כתרים: רמה ראשונה כתר התורה הכהונה והמלכות, והרמה השניה היותר גבוהה ונעלית שהיא אפילו לא נספרת ונכללת עם שלוש הראושנים ולא ניתן להציבם בשורה אחת, כי היא "עולה על גביהן" - זה "כתר מעשים טובים"! לדעת איש התורה מעשים טובים נעלים לחלוטין מהתורה!

בעצם בנקודה זו - מה יותר חשוב לימוד התורה או קיום המצוות - התלבטו חז"ל בתלמוד בשאלתם "תלמוד גדול או מעשה גדול"? והכרעתם "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", כלומר שבעצם הגדולה והבכורה נתונה למעשה, וכל גדולתו של התלמוד הוא בכך שהוא מכין ומכשיר את האדם למעשה ("מביא לידי מעשה").

למרות שעל ידי לימוד תורה החיבור והדבקות של היהודי לה' הרבה יותר אישי ופנימי מאשר על ידי קיום המצוות, בכל זאת, אמרו חז"ל "לא המדרש עיקר אלא המעשה", קיום המצוות המעשיות הוא העיקר, וכן אמרו ש"מבטלים תלמוד תורה לצורך קיום מצוות מעשיות" (כשאי אפשר לעשותם על ידי אחרים).

אכן על ידי לימוד התורה מגיע הלומד לחיבור והתאחדות נפשית עמוקה ופנימית עם האלוקות, הרבה יותר מאשר על-ידי המצוות, כי התורה מחדירה ומקבעת את הקדושה האלוקית במוחנו ולבינו בצורה פנמימית ועמוקה ולנצח. אותה תורה קדושה שהיא חלק מחכמת ה' שהיהודי למד אותה נחקקת במוח היהודי ואינו עוזבת ויוצאת ממנו לנצח נצחים;

אבל בלימוד התורה האדם מתנתק מהעולם והוא מונח בחכמה האלוקית הנעלית, וכדי לקיים את הכוונה והרצון האלוקי שלשמו נברא העולם - לבנות לה' בית בעולם "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" - צריך להתחבר אל העולם ולקדש אותו, להפוך את הגשמיות של העולם למקום מואר בקדושה, מקום ששולטת בו השכינה לפי הוראות התורה, וזה נעשה על-ידי קיום מצוות מעשיות וזו התכלית שלשמה נברא האדם והעולם לקדש את חומריות העולם.

תכלית כל הכתרים - תורה, כהונה ומלכות, שהיהודי יתקן וישפר את מידותיו שיהיו טובות, וזה נעשה בפועל על-ידי ממצוות ומעשים טובים. במילוי התפקיד האלוקי שלשמו היהודי נברא לתקן את מידותיו ולבנות בית לה' בעולם הגשמי.

נסיים בדברי המדרש המראה שיש מעלה עצומה של חיים דווקא לבעלי מעשים טובים, בעךלי שם-טוב על גבי בני התורה:

"מצאנו בעלי תורה ("שמן טוב") שנכנסו למקום החיים ויצאו מתים. ובעלי שם טוב נכנסו למקום המתים ויצאו חיים": נדב ואביהו המוכתרים בכתר תורה וכהונה ועליהם העיד הקב"ה שהם "קרוביו" ומעלתם כמעלת משה ואהרן, נכנסו למקום החיים, לתוך המשכן להקטיר קטורת ויצאו שרופים - מתו וכל מעלותיהם לא עמדו להם במקום הסכנה והאש כילתה אותם; ואילו חנניה מישאל ועזריה, שלושת סריסי נבוכדנצר מלך בבל, שלא היו נביאים ולא כוהנים ולא גדולי הדור, והם נכנסו למקום המוות - נבוכדנצאר זרק אותם לכבשן האש, ויצאו חיים - כי הוכתרו בכתר שם טוב.

עבודת ה' המושלמת היא בחיבור של התורה והמעשים-טובים:

יהודי לומד תורה ומתקדש בקדושה האלוקית בפנימיותו ואז עם אותו כוח אלוקי השוכן בתוכו הוא יוצא אל העולם ומקדש אותו, מפיץ אץ התורה והמעינות חוצה. זאת כוונת רשב"י במשנה "כתר שם טוב עולה על גביהן" רשב"י היה חדור בכוונה שתכלית הלימוד להשפיע על העולם, להתמסר לזולת ולהשפיע עליו לקיים את רצון ה' בדרך התורה והמצוות.

עבודת השליחות בהפצת התורה לכל יהודי ויהודי ממהרת את הפעולה המלאה והשלימה של קידוש העולם, בביאת משיח צדקינו שאז "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" והקדושה האלוקית תאיר בגלוי.

בייחוד על ידי הפעולות הנשגבות של תהלוכות ילדי ישראל ביום המופלא - ל"ג בעומר, שמביאים את הקדושה לרחוב בצעדת "יחד כל ילדי ישראל" ממהרים את הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

מקורות - לקוטי שיחות חלק יז, לפרשתינו. ועוד.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל:    ryk613@gmail.com

www.torah.in/he1