ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי ורב אזורי

בת חפר - עמק חפר

פרשת במדבר

הירארכיה במחנה ישראל; בין הלווים לשאר העם

ארבעה פעמים נמנו בני ישראל בארבעים שנותיהם במדבר:

הפעם הראשונה מנה אותם הקב"ה בעצמו מיד עם היציאה ממצרים, כמסופר בפרשת בא שבני ישראל מנו "כשש מאות אלף רגלי הגברים גו'". הפעם השנייה הייתה לאחר שלושה חודשים, כמסופר בפרשת כי תשא, שמשה רבינו ספר את ישראל לאחר חטא העגל שמתו אלפים מישראל והספירה היתה כדי "לידע מנין הנותרות".

הפעם שלישית שנספרו ישראל - עליה מסופר בפרשתנו - היתה כשנה לאחר היציאה ממצרים, בראש חודש אייר, כחודש לאחר הקמת המשכן והשראת השכינה בישראל, במפקד זה סייעו למשה רבינו - אהרון אחיו ו-12 נשיאי השבטים. הפעם הרביעית היתה כמסופר בפרשת פנחס, עם תום ארבעים שנות נדודי המדבר ומות כל דור יוצאי מצרים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל, מנין זה נעשה על-ידי משה ואלעזר הכהן.

המאמר הנוכחי עוסק במפקד השלישי האמור בפרשתינו "שאו את ראש כל עדת בני ישראל גו'", ספירה שנמשכה כעשרים יום ובה נמנו כל בני ישראל חוץ משבט לוי, ככתוב "אך את מטה לוי לא תפקד .. בתוך בני ישראל", בשלב מאוחר יותר אכן נספרו גם הלווים אך ספירתם היתה שונה, היא לא נעשתה רק על-ידי בני אדם בלבד (משה, אהרון והנשיאים) אלא הקב"ה בעצמו השתתף בספירה "בת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל".

ויש להבין, מדוע אכן כך? ראשית מדוע היה צורך בשני מנינים ומדוע ה' היה שותף במנין הלווים? זאת ועוד הספירה של כל העם היתה רק של מי שהיה מגיל עשרים שנה ואילו ספירת הלווים היתה מגיל של חודש ימים - מה סיבת ההבדל?

רש"י מביא שתי סיבות מדוע בני לוי לא נספרו יחד עם שאר העם: 1) בשל חשיבותם של השבט הנבחר שהם "לגיונו של מלך" ולא מתאים למנותם כאחד עם שאר העם. 2) "צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנים מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר", לכן בני לוי לא נמנו כדי ש"אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי שלא טעו בעגל", והם לא מתו במדבר.

ולכאורה לא מובן מדוע הלווים צריכים הגנה מעונש המוות על חטא העגל, הרי הם כלל לא חטאו בעגל (כידוע ששבט לוי לא השתתפו בו), ובכלל עצם העובדה שהם לא נספרו בשווה עם שאר העם יוצרת פילוג וחילוקי מעמדות במחנה ישראל, בין החשובים לפשוטים, בין אלו שספירתם היא מפקד למתים (בשל חטא העגל) ואלו שספירתם היא מפקד לחיים?

מונח בתורה

כל פסוקי התורה הם הוראה ולימוד דרך חיים איך מתקרבים לה' ועובדים אותו, גם מאורע בודד של ספירה שהתרחשה לפני יותר מ3300, וההבדלים בין ספירת ישראל לספירת הלווים זה הוראה לעבודת ה':

שני סוגים ודרכים יש בעבודת ה' - עבודה שיש בה גדרים ומדידות והגבלות ועבודה הנעשית בלי הגבלות ומדידות:

במעשה המצוות יש גדרים ומדידות, גם במספר המצוות 613 (תרי"ג) לא פחות ולא יותר, וגם הלכות וחוקים שיש לכל מצווה שלא ניתן לעבור עליהם; לדוגמא "קידוש" עושים רק בשבת ולא ניתן לקדש בשאר ימי השבוע, את קידוש ליל שבת ניתן לעשות רק פעם אחת ולא יותר, יש כמות של יין שצריך לשתות בקידוש. תפילת שחרית ניתן להתפלל פעם אחת ביום. בתפילין ישנם ארבעה בתים ואסור להפחית או להוסיף עליהם ועוד ועוד;

אבל ללימוד התורה אין הגבלה, מדה ושיעור - גם חכמת התורה עצמה היא אין סופית ולא מוגבלת, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" , וגם היהודי מצווה ללמוד תורה בלי הגבלה, "והגית בו יומם ולילה", חובה ללמוד תורה בכל עת ובכל רגע מהיממה במשך כל החיים, מיום עומדו של היהודי על דעתו עד הרגע האחרון לחייו עלי ארץ חייב הוא להיות עמל בתורה הקדושה. אלא שכאשר מכורח המציאות הוא נאלץ לעסוק בענינים ההכרחיים לצורך קיום גופו - אכילה, שינה, עבודה לפרנסה, עניני משפחתו וכו' - התירה לו התורה להפסיק מהלימוד, לשם השגת ומילוי הצרכים ההכרחיים, אבל מיד כשסיים עיסוקיו חייב לשוב ולאחוז בתורה ולהגות בה.

לכן יכול להיות שיהודי שלומד פחות זמן מחברו יקיים את מצוות לימוד התורה ברמה יותר גבוהה מחברו הלומד יותר זמן ממנו, שכן קיום המצווה בשלמות היא שמנצלים כל רגע פנוי ללימוד, ומי שבשל צוק העיתים הוא טרוד רוב שעות היממה בענינים גשמיים ונותר לו רק זמן מועט לתורה והוא לומד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" מקיים את מצוות התורה בדרגה יותר גבוהה מאדם שאמנם הוא לומד יותר שעות ממנו - אבל יש לו עוד שעות פנויות אותם הוא מבזבז לדברים בטלים ועיסוקים שאינן הכרחיים.

שני דרכים אלו בעבודת ה' (קיום המצוות בהגבלה ולימוד התורה בלי הגבלה) הם שני המניינים והמפקדים שנערכו בפרשתנו:

המפקד של כל בני ישראל שנעשה על-ידי בשר ודם - משה ואהרון ונשיאי ישראל - ממנו שואבים כוח לקיים את תרי"ג המצוות שאף להם ישנן הגבלות כפי שנקבעו בתורה הקדושה; והמפקד המיוחד של הלווים, שנעשה על-ידי בת קול שמימית זה נתינת כוח להגות בלימוד התורה הקדושה, שיהודי צריך להיות מונח בה בכל מהותו ונפשו פנימה ולנצל כל רגע בחייו ללימוד התורה.

שבט לוי "הובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים" כלומר ענינים עבודת ה' בלימוד התורה ותפקידם "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" להסתובב במחנה ישראל, בכל מקום ומקום שיש יהודים וללמדם את התורה הקדושה

הספירה של כל בני ישראל והספירה המיוחדת של בני לוי - היא בעצם שתי רמות של חיבור בה': לכל יהודי יש חלק נספר וחלק שאינו נספר בגלוי, החלק הנספר ונמדד זה כוחות הגוף עמהם הוא מקיים את תרי"ג המצוות לפי כללי ההלכה ולא לסטות מהם בשום אופן חס-וחלילה; והחלק שאינו נמדד ונספר בגלוי זה כוחות הנשמה הפנימיים, על היהודי להתעלות ולצאת מגדרי הספירה וההגבלה ולהיות שקוע ומונח בכל מהותו בה' אחד.

פרשת במדבר קוראים תמיד בשבת שלפני חג השבועות - "חג מתן תורתינו", משבת זו שואב היהודי את הכוח לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות להיות מונח בכל רמ"ח אבריו וגדיו בתורה הקדושה להיות עבד מוחלט לה' אחד.

שלימות החיבור בה' אחד תהיה בביאת משיח צדקינו שאז כדברי הרמב"ם בסוף ספרו "באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק לג עמוד 1. ועוד.

 www.torah.in/he1