12 יוני 2012

מטרות המלחמה - בעיני המתבונן

אנו עדים באחרונה לשטף מתלהם בתקשורת בעיקר אך לא רק, גם חכמולוגים בעיני עצמם, העולצים לבקר את מלחמת לבנון הראשונה, "מלחמת שלום הגליל" בגלגולה הראשון.  גם המגנים וגם המעטים המשבחים טועים אך בעיקר טועים המגנים את המלחמה.  אלו גם אלו מחמיצים את ההקשר הרחב יותר של הארועים.

מבצע של"ג ("שלום הגליל" - 6 יוני 1982) לא החל יש מאין.  קדמה לו התבססות אירגוני הטרור בדרום לבנון ופעולות טרור והפגזות רציפות של ישובינו בגבול הצפון בעזרת קטיושות ותותחי 130מ"מ אשר נירכשו למטרה זו בידי אש"ף, אשר חייבו את צה"ל לצאת למבצע מוגבל, "מבצע ליטאני", בשנת 1978. על מנת להדוף את מחבלי הפלסתינים מהגבול הבינלאומי בצפון.  בשנת 1981 הושגה הפסקת אש אשר הוכחה כשברירית והופרה תדירות על ידי מחבלי אש"פ.  בצה"ל היגיעו עקב כך למסקנה כי לא יהיה מנוס ממבצע נירחב לחיסול נוכחותו של אש"פ בלבנון. וההזדמנות, העילה לפתיחת המבצע מצד ישראל היתה ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב בידי מחבלים פלשתינים מארגונו של אבו-נידאל.

אין להתעלם גם מהלך הרוח בשדרות הממשלה והצבא אשר גרס כי הנה עלתה ממשלת ימין לשלטון ובניגוד לאזלת יד ממשלות השמאל עד 1977 , הרי שממשלת ימין תגיב בדרך הנכונה (?) להתגרויות אש"פ והדרך הנכונה ד'לית ברירה, ניבחרה כתגובה כוחנית.

המלחמה החלה בהפצצת חיל האוויר בתחומי לבנון ובתגובה שיגר אש"פ 500 רקטות על ישובי הצפון.  המלחמה הסתימה באוגוסט 1982, כאשר צה"ל מכתר את ביירות ובהוצאת כוחות אש"פ וסוריה משטחה ושטח לבנון, כאשר כל הגרעין הלוחם הפלשתיני האשפ"י הועבר לגלות תוניס וחדל לשמש גורם כלשהו בזירה הלבנונית למשך שנים רבות.

ניהול המלחמה ותפקוד צה"ל בצידנו לא היה מזהיר, אך בסופו של יום, צה"ל הישיג את מטרותיו העיקריות והן שלום לגליל ושבירת כוחו הלוחם של אש"פ בלבנון.  מבקרי המלחמה מתמקדים בתפקודו של צה"ל בנקודות מסוימות, לא באורח גורף, שאכן ראוי היה לביקורת נוקבת, אך שוכחים כי לא בכך הענין.

פעולה צבאית לעולם הינה המשך המדיניות באמצעים אחרים.  יש לשפוט את תוצאות המלחמה בהתאם לתוצאות המדיניות-ביטחוניות ולא בהתאם לתוצאות הצבאיות.  מלחמת לבנון השיגה עבור מדינת ישראל יעדים חשובים והעיקריים בהם, העתקת אש"פ על מפקדותיו ונישקו לטוניס ושקט לאזרחינו בגבול הלבנון. 

ההמשך היה מזהיר פחות, השהיה בלבנון, והעדרם של הסכמי מסגרת מקומיים ובינלאומים אשר ימנעו את זליגת החיזבאללה דרומה וחילות מצב סורים לתוככי לבנון.  כל אלו הינם שנוים ביותר במחלוקת ובצדק אך אין לו דבר עם מטרות המלחמה אלא עם אווילות מנהיגותית ישראלית חוצת מפלגות וממשלות שלאחר המלחמה.

אל לנו לשכוח את ההלם והתדהמה, הנהי ובכי התרורים עד כדי רצון לנפץ את הדמוקרטיה הישראלית (זוכרים את בן אהרון?) אשר שררו בשמאל הישראלי כאשר עלה הימין בשנת 1977 לשלטון בישראל.

הללו בשמאל לא יכלו לקבל ולהשלים עם הנוהל הדמוקרטי כפשוטו דהיינו, כי דינו של שילטון במשטר דמוקרטי להתחלף ואין לגיטימי מכך.  ולכן ניסה השמאל הישראלי לטרפד את היציאה למבצע של"ג בכל כוחו התקשורתי-משפטי ועל גבול חוסר הנאמנות למדינה ואזרחיה, על מנת לקושש מצביעים לשם הפלת הממשלה.  בעיות לויאליות-ממלכתית וסרבנות-שמאלנית צצו כפטריות לאחר הגשם עקב היציאה למבצע ועזרו רבות לשוטמי ישראל בארצות הים, בעזרת שוטמי ישראל מבפנים להכפיש וליצור מצב של דה-לגיטימציה כנגד ישראל והמבצע בלבנון.

לא עזרה לפתרון הסבך גם אי הבהירות באשר למטרות המבצע.  באופן רשמי פורסם כי ישראל מתכוונת "להדוף" את מחבלי אש"פ עד 40 קילומטרים מהגבול הבינלאומי בצפון ("אורנים קטן").  אלא שבצמרת צה"ל דובר ותוכנן חיסול נוכחות אש"פ כולו בלבנון, מטרה אשר הצריכה כמובן את כיבושה של בירות, השוכנת מעבר לקו ה- 40 ק"מ מהגבול הבינלאומי הצפוני שלנו ("אורנים גדול").  למרות שהדרג הצבאי לא הסתיר את מטרותיו ונתן לכך פומבי בהזדמנויות שונות, התעקשה הממשלה כי מטרות המבצע הינן מוגבלות אך לקו ה- 40 ק"מ מהגבול.  הדיסוננס בין המטרות השונות יצר את ההבדל בין מבצע לבין מלחמה.  בסופו של יום התקימה "מלחמה" ו"המבצע" נישכח.  אותו דיסוננס שיחק גם לידי שוטמי ממשלת הימין מן השמאל הרדיקלי אשר לויאליות ממלכתית מעולם לא היתה בראש מעייניהם אלא אם כמובן הם אלו המבקשים לויאליות עבור עצמם כאשר הינם בשלטון (ובמגמה זו הינם ממשיכים עד עצם ימינו אלו).

אם השיגה מלחמת לבנון השניה ככלל את מטרותיה המדיניות, הרי כשלו ממשלות ישראל בכל שהיה קשור במצב בזירת לבנון שלאחר המלחמה, כאשר ממשלות ישראל דבקו בשטח לבנון למרות נסיגות בינים עד "רצועת הביטחון" (1985), ממנה ניפרדנו אך בשנת 2000 .  אין כל ספק כי ישראל חייבת היתה למצוא הסדרים לבנונים, פאן-ערבים ובינלאומים אשר ייצרו את התנאים לנסיגה מוקדמת מסודרת של כוחותינו מהשטח שאכן, לאחר השגת מטרות המלחמה הראשוניות לא היה לנו מה לחפש שם יותר.

אנו איננו מחסידי אריאל שרון (וזאת בלשון המעטה), אך הדה-הומניזציה ודה-לגיטימציה שנערכו לשרון עקב הטבח במחנה הפליטים הפלשתיני ב"סברה ושתילה" עם שוך הקרבות בידי הפלנגות הנוצריות עבר כל גבול הגיון.  לשרון היתה אחריות תורמת רחוקה למדי (אחריות מיניסטריאלית), אלא שהוא הוצג ככזה אשר במו ידיו המגואלות בדם שחט למוות 850 פליטים פלשתינים במחנות.  כמובן שהאמת היתה רחוקה מכך.  כשלונו של שרון כאן היה במחדל ולא במעשה וגם המחדל קישרו לארועים היה רופף למדי.  אלא שהשמאל גייס את אנשיו השולטים באמצעי התקשורת ובכך הכשיר הקרקע ויצר אווירה מתאימה לוועדת חקירה משפטית אשר מצאתהו אשם.  ה"אטו-דה-פה" שנערך לשרון מבטא את הפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה בו גויסה מערכת משפט לעומתית למען מטרה פוליטית אנטי מחנה הימין.  מאז, כבר חדלנו למנות את מספר המשפטים המוטים פוליטית, לעיתים במגמה אנטי יהודית וישראלית ברורה, של מערכת המשפט הישראלית.

גם כאשר נסוגונו סופית משטח לבנון בשנת 2000 המשכנו במסכת הכשלונות הנוראה לגבי נסיגות ומסירת השטח לידי הלבנונים.  בפיקודו וניהולו של ראש הממשלה ד'אז אהוד ברק, צה"ל פיזר רגלים וברח, פשוטו כמשמעו, בעודו מותיר את כל רצועת הביטחון על מוצביה ואמצעיה הצבאיים, כולל הפקרת בני בריתנו מצבא דרום לבנון (צד"ל), בידי אירגון החיזבאללה בלא שטרח כלל ליצור מצב של חציצה בין החזבאללה לגבול הצפון באמצעות הסדרים כאלו ואחרים.  בריחה מבוהלת זו הביאה על ראשינו ללא כל ספק ובצדק את תאורית "קורי העכביש" הנאסראללית, האינתיפדה השניה על אלפי נרצחינו ואת מלחמת לבנון השניה האסונית.

אלא שבכך לא תמה "סאגת לבנון", היא רק החלה.  המשך המלחמה היה בתחילת שנות התישעים ב"הסכמי אוסלו" השנויים במחלוקצ ציבורית עמוקה.  השמאל הישראלי על מנהיגיו ד'אז, מטורף מחימה על אובדן השלטון, איבד הקשר למציאות ופעל בנחישות-פתולוגית להוכיח כי הוא יודע יותר טוב, כי יש לו "גדול" יותר מאשר לימין.  אם הימין סילק את אש"פ מלבנון ולמעשה מהיותו גורם חבלני דומיננטי במזרח התיכון, היה השמאל הישראלי נחוש להוכיח כי הוא יסב את הגלגל, כי ניתן לדבר עם מחבלי אש"פ דיברי הגיון, הוא יחזיר את מחבלי אש"פ למזרח התיכון ולגבולות ישראל וההזדמנות לכך ניקרתה ברקיחת "הסכמי אוסלו".  האם זה הינו מקרה קלאסי של "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות"? או שמא כווונה להיות "הדרך לגהנום" ללא הכוונות הטובות עדיין נתון למשפט ההיסטוריה.

אם לא היה הדבר כרוך בצעדים הרי-גורל לקיומנו, הרי שהסכם אוסלו צריך היה להיות מוגדר כבדיחה עצובה.  "רוקחי" ההסכם בצידנו,  לא ממש התענינו באשר לצד השני להסכם, אלו ערפאת וחבר מרעיו.  הם רקחו הסכם עם עצמם, ערכו דיונים עם עצמם, ישבו בכינוסים עם עצמם ולבסוף חתמו על ההסכם עם עצמם.  אכן ערפאת וחבר מרעיו היו נוכחים בכל אותם ארועים אך הדיסוננס בכוונות שני הצדדים היה צורם מדי מכדי להחמיצו.  השמאל הישראלי שאף להראות קבל עם ישראל ועולם כי "השמאל" יודע להגיע לשלום טוב יותר מ"הימין" (ע"ע הסכם השלום עם מצרים משנת 1979 בניהולו של מנחם בגין ז"ל) וכה היה להוט לכך עד כי התעלם כליל מכוונותיו המוצהרות בגלוי של ערפאת אשר ראה ברוקחי ההסכם הישראלים את "האידיוטים השימושים" ששפר מזלו וזימנם למולו, את המכשיר אשר יאפשו לו לחזור בכבוד והדר לשטחי יו"ש ולפצוח בתוכנית השלבים שלו להשמדת ישראל.  דבר מכל אלו לא חדר את שריון שביעות הרצון הזחוח של "האדריכלים" הישראלים.

הסכמי אוסלו הסבו את הגלגל באופן מושלם לטובת הפלשתינים מחדש וביטלו למעשה את החיוב שבתוצאות מלחמת לבנון (על אבודותיה לנו), אשר מדינית-ביטחונית וללא השהיה האווילית בלבנון לאחר מכן, היו חיוניות לישראל.  הסכמים אסונים לנו אלו, גרמו בפשטות להעמסת צבר שדי חבלה מהגדולים בעולם על אוניות והשבתם מטוניס לתוככי הבטן הרכה של מדינת ישראל הם שיטחי יו"ש (לא ללבנון מהם סולקו, אלא על גבולנו במותנים הצרות במרכז הארץ).  הגדיל לעשות ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין ואף חימש את 40.000 המחבלים החוזרים ב- 50.000 קני רובים מתנת ממשלת ישראל כסימן לתמיכתה בערפאת ומתווהו בשלבים להשמדת ישראל, מתווה אליו היתה הממשלה עיוורת וסומאת כעטלפים.  עשרות אלפים ואף מאות אלפים יצאו נגד ההסכם מהסיבות לעיל אך הממלה לא שעתה לקולות ההגיון ופרישת העובדות והתנהלה כאחוזת אמוק במסלולה האובדמי לכולנו.

נדגיש זאת שוב.  בראיה לאחור, ולאור ההתרחשויות הנלוות להסכם אוסלו, אין ספק כי הסכם אוסלו נירקח (באופן בלתי רשמי ובחדרי חדרים, כמשאלת לב), בכוונת מכוון בידי הנהגת השמאל הישראלי ד'אז על מנת לבטל את השגי הימין במלחמת לבנון הראשונה, אשר הביאו לשחרור אזרחי הגליל מעולם של מחבלי אש"פ, מתוך רצון להוכיח כי השמאל יכול להביא שלום טוב יותר ובצורה נאותה יותר מאשר הימין. ומכאן כי ישראל נוזקה במרקחת השמאל בהסכמי אוסלו עקב צרות עין, לעומתיות וקנאה פוליטית שאינה ממין הענין ואשר טובת מדינת ישראל אינה תופסת בה מקום ראשון.

הסכמי אוסלו, כידוע, המיטו על ראשינו כ- 1400 נירצחים ואלפים רבים של פצועים ונכים.  "קורבנות השלום" קראו לכך אנשי השמאל "שלנו", כדי ביזיון וקצף.  הסכמי אוסלו הפכו לבכיה לדורות אשר עולים בנזקם האדיר למדינת ישראל מונים רבים על הנזק שניגרם לישראל משך השהות בלבנון שלאחר מלחמת לבנון (גם מספר האבדות בנפש היה קטן יותר בלבנון מאשר המיט עלינו אסון אוסלו, אך לא נפתח כאו בסחר מכר של דם). 

המחשבה לגבי האלטרנטיבה הינה מטלטלת.  רק לחשוב כיצד היו מסתיימים הדיונים ומצבנו הביטחוני האזורי עם מחבלי אש"פ כאשר הם יושבים בגלות טוניס ונתונים לחסדינו....כמה ישראלים יכלו להיות בנינו חיים ומצחקים.  מחשבה זו הינה אמנם "חלב שגלש", אך מצווה עלינו להסיק מסקנות.  אלא שדומה כי למצער השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי בנינו אינו מסוגל להסקת מסקנות הנישענת על עובדות וממשיך להזות שלום אוניברסלי עם עצמו, תלוש לחלוטין מהמציאות, כהרגלו בחול, בעודו בורש בבוז את כוונות הפלשתינים להשמידנו.

ואיך אפשר ללא איזכור ראש הממשלה הנירצח יצחק רבין ז"ל.  לחובתו תמיד יזקף ההסכם האומלל ויכולתם של "האדריכלים" סביבו לטשטש שיקוליו הרציונלים ולהונותו, כך שהמיט עלינו בסופו של יום את הסכם אוסלו האסוני וכל שדי השאול שנילוו אליו.  לזכותו, חייבים אנו לציין כי עדויות שונות (בינהן אשתו ז"ל), גורסות כי זמן מה לפני הרצחו, הבין רבין כי שותפיו הישראלים כמו גם ערפאת הונו אותו לחלוטין.  לפי העדויות, בכוונתו היה לבטל את "הסכם אוסלו" מכל וכל.  כל ההשערות מוליכות לכך כי זו היתה סיבת הרצחו האמיתית דהיינו, למנוע בעדו את ביטול ההסכם....זו הינה תיבת-פנדורה והמבין ככל שיחפץ להבין, יבין.

ההתלהמות הנוכחית בתקשורת (אשר רובה ככולה מזוהת שמאל עד שמאל רדיקלי), כנגד "מלחמת לבנון הראשונה" אינה בכדי.  השמאל עמל קשה על מנת להוכיח את אפסותו של הימין והעמדתו ככזה למול "השגי" השמאל בהסכם אוסלו.  ככל שתוכפש יותר "מלחמת לבנון הראשונה" מקווה השמאל כי בתודעתנו ייצרב השגו הוא בהסכמי אוסלו. ככל שיגומדו נושאי גרוש אש"פ לטוניס וחזרתו לרצוח בנו על ידי "אדריכלי" אוסלו וימחק תודעתית מהזיכרון הקולקטיבי כי אנו במו ידינו נתנו ביד המרצחים את הנשק לקטול בנו, וזאת עשה השמאל באמצעות תקשורת שוטפת מוח, כך יוכל השמאל להתקשט ב"השגיו" הריקים.  אין המדובר כאן בוויכוח אודות עובדות היסטוריות, המדובר הוא במלחמת תעמולה שמאל-רדיקלית-פוליטית על ליבו של הבוחר הישראלי באמצעים שיקריים ופסולים.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca