לראות סרט בשבת בצהריים ב-12.15? תחילה זה היה נראה היה כעיתוי מוזר, אבל בדיעבד התברר כרעיון טוב. כאשר יצאנו מהבית בשעה 11.30, היו הכבישים בת"א כמעט ריקים והגענו ליעדנו בזמן שיא. הסרט מוצג בבית-ציוני אמריקה ובאזור כמה מגרשי חנייה, שבכניסה אליהם מתנוסס שלט המכריז ללא-בושה, כי מחיר החנייה בשבת הוא 25 ₪. למזלי הבחנתי מעבר לכביש בחניון של 'אחוזת החוף', בו תושבי העיר חונים בהנחה של 75%. ראש העיר הותקף לאחרונה על-יד אנשי המחאה החברתית ובצדק, אבל בנושא זה מגיע לו שאפו קטן: לחנות ב-4 שקלים בלבד, זאת ממש מציאה!

זאת הפעם הראשונה בה הזדמנו לסינמה אורלנדו ואני יכול רק לשבח את בית ציוני אמריקה על יוזמתה לפתוח בית קולנוע במרכז העיר. הזמנו כרטיסים לסרטו החדש של אישטוואן סאבו "מאחורי הדלת". אשתי כבר התרגלה לכך שאני רץ לראות כל סרט הונגרי, אבל גם לה ציפתה הפתעה נעימה: במקום לקרוא את הכתוביות בתחתית המסך, לא נזקקנו להן בכלל, כי הסרט דובר אנגלית בלבד.

זאת היא פנינה של סרט, המתאר יחסי אנוש סבוכים בין שתי נשים קשות-עורף. אין בו פעילות רבה, אבל מתחת לפני השטח היצרים גועשים. הלן מירן הנהדרת, אינה משחקת, אך נכנסת לכל תפקיד וחיה אותו, חן כמלכה אליזבט (בסרט לפני שש שנים) וחן כמשרתת תימהונית, קשוחה ובוטה, נערה כפרית קשת גורל שהתגלגלה העירה. היא אומנם משמשת משרתם של אדונים, אבל שומרת על כבודה העצמי. למרות שפתו האנגלי, השחקנים הזרים (בתפקיד הראשי השני, של בעלת הדירה אותה המשרתת מנקה, מופיעה השחקנית הגרמנייה המצוינת מרטינה גדק, שהופיעה במספר סרטים שהוצגו בארץ) והעובדה שבסרט לא נראים נופים, כי הוא מתרחש ברובו הגדול בשני בתים הסמוכים זה לזה, הבמאי הגאון הצליח להעניק לסרט אווירה מזרח-אירופאית מובהקת. בעלילה שזור גם סיפור קטן על השואה, אולי הד רחוק מחוויותיו של סאבו, ניצול שואה בעצמו.

ציינתי כבר את מיקומו המרכזי של אולם הקולנוע ואכן כשיצאנו בסביבות 13.45 מהקולנוע, עמדו לפנינו אפשריות רבות היכן לסעוד את ארוחת הצהריים. בחרנו בגוצ'ה, אחת המסעדות האהובות עלינו. לא אתאר את המנות שבחרנו - הן היו מצוינות - אך אומר דבר אחד: השירות במסעדה זאת יוצא-מן-הכלל וניכרת הדאגה לסועד. לדוגמא: מעולם לא החליפו את המפית המלוכלכת שלי באמצע הארוחה, מבלי שביקשתי זאת.

דבר אחד בלבד הפריע לי במקצת. בשעה זאת בשבת בצהריים המסעדה הייתה מפוצצת, האקוסטיקה במקום נוראה וקולות שיחותיהם של הסועדים האחרים נשמעו רמים כל-כך, שבקושי שמעתי את דברי המלצרית.   

לסיכום: הספקנו עדיין לתפוס את המיטה של שלוש אחה"צ בביתנו. ראינו סרט מעולה, נהנינו ממסעדה מצוינת ולא הפסדנו את השלאפשטונדה המסורתי של שבת.