בעקבות ביקור בתערוכה, המוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ-ישראל ברמת אביב, "מכאן למדריד" ושמיעת הרצאה מעניינת מפי האוצרת בתיה דורנר, מצאתי לנכון להשלים את רשימתי על מלחמת האזרחים בספרד שכתבתי בינואר 2007: 

במאה ה-20 התחוללו בעולם מלחמות רבות כל-כך עד שכמעט ונשכחה האחת, שלא פרצה עקב סכסוך בין מדינות, או סיבות כלכליות, אלא על רקע אידיאולוגי בלבד. מלחמת האזרחים בספרד הייתה מלחמה, בה לא היה יכול להיות לך ספק איזה הוא הצד הצודק, זאת הייתה מלחמת הטובים נגד הרעים, האור נגד החושך (שכיסה לאחר-מכן את רובה שלאירופה).

המלחמה פרצה ב-1936 כמרד נגד הממשלה הנבחרת בספרד. כוחות ימניים, המורכבים ממלוכנים שרצו להחזיר לשלטון את המלך, בעלי-הון שרכושם הולאם, חוגי הכנסייה, אשר זכויות-היתר שלהם קוצצו עקב הפרדת הדת מן המדינה ואנשי צבא שמרניים שהודחו, חברו כדי להפיל בכוח את הממשלה, שבין שריה נמנו, לצד גופים ליבראליים, גם סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים ואנרכיסטים. לעזרת ממשלת ספרד - הרפובליקנים - התגייסו מתנדבים מכל העולם, אבל מעצמות המערב עמדו מנגד ולא רק שלא הושיטו עזרה לעם הספרדי הנלחם על חייו, אך סגרו את גבול צרפת-ספרד ומנעו מעבר כלי-נשק ומתנדבים. מאידך, דרך הנמל שהמורדים - הלאומנים - כבשו ונמלי-התעופה שבידם, זרמו כוחות צבא ונשק מודרני רב מגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. ספרד שימשה שדה הניסויים בו בחנה גרמניה של היטלר את טקטיקת מלחמת הבזק (blitzkrieg), הפצצות השטיח וכלי הנשק החדישים, שכמה שנים מאוחר יותר שימשוה כאשר דרסה תוך ימים בודדים את פולין וארצות אחרות. בסופו של דבר, אחר מאבק עקוב מדם בן שלוש שנים שגבה מאות-אלפי ואולי אפילו מיליון קורבנות, הכריעו הלאומנים את המערכה, החזירו את המלוכה לספרד והנהיגו בה דיקטטורה. הדמוקרטיה חזרה לספרד רק ב-1975, עם מותו של הרודן פרנקו.

זוועותיה של המלחמה הזאת בארץ רחוקה, חוורו לעומת מה שאירופה כולה חוותה בשנים לאחר מכן במלחמת העולם ה-2, אבל אפילו אלי, ילד קטן באותה התקופה, הגיעו הדיה באמצעות הכותרות הזועקות בעיתונות, צילומי ההריסות והקורבנות ויומני החדשות בקולנוע. עם תבוסתם של הרפובליקנים חזרו לכל ארץ וארץ אלה מהמתנדבים שנותרו בחיים, סיפרו על הקרבות המרים, סבלו הרב של העם הספרדי, אכזריותו של האויב ובעיקר שרו את שירי הבריגאדה הבינלאומית המלהיבים, שבכל השמעה שלהם, שירים כמו los cuatro generales, bella ciao, quinto regimento, או ay carmela, את הסיסמה האל-מותית שהשמיעה dolores ibárruri (‘la pasionara')  האגדית במצור על מדריד ¡no pasáran! (הם לא יעברו!), את צילומו הידוע של robert capa, של חייל ברגע שפוגע בו כדור, את שיריו של פרדריקו גרסיה לורקה (שהוצא בעצמו להורג בידי הפשיסטים), או את ציורו של פאבלו פיקסו 'גרניקה', שנוצר בעקבות הפצצתה הברברית של עירייה בשם זה בידי חיל האוויר הגרמני. 

בבריגאדה הבינלאומית שירתו כ-40,000 איש - מהם נפלו בקרב כ-10,000- ולפי ההערכות, כחמישית מהם היו יהודים. הדבר הורגש במיוחד בקרב הסגל הרפואי, שם שפת-הדיבור הייתה יידיש. "הייתה אף פלוגה יהודית ע"ש נפתלי בוטווין" ו"במסגרת הגדוד הפולני שבבריגאדה ... היו כ-150 יהודים" (ראה מאמרו של בני גשור על הבריגאדות הבינלאומיות בספרד)

אנשים מפורסמים רבים שירתו בבריגאדה, אזכיר רק שניים מהידועים ביותר, הסופרים ארנסט המינגווי (ספרו היפה "למי צלצלו הפעמונים" עשה רבות למען העלאת המלחמה הזאת לתודעה הציבורית) וג'ורג' אורוול.

גם מהארץ הגיעו מתנדבים, ברובם יהודים, אבל היו גם כמה ערבים וארמנים. מספרם היה בין 150 ל-250, אבל נתונים מדויקים יותר כנראה לעולם לא יתבררו, כיוון שרובם היו חברי המפלגה הקומוניסטית האי-לגאלית, שגורשו על-ידי הבריטים עוד קודם-לכן מהארץ והתגייסו לבריגאדה בפריז.

היה גם קומץ מתנדבים מהשמאל הציוני. פולמוס מר התנהל בקרבם, אם יש לצאת לספרד ולהילחם נגד הפשיזם, או להישאר בבית לבנות את הארץ. בוויכוח שהתנהל בין דוד קרון, ממייסדי כפר מנחם ויעקוב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר (מפלגה שקדמה למפ"ם) פסק האחרון נחרצות "חניתה לפני מדריד". "הקיבוץ לא אישר את התנדבותם", אך דוד קרון וחברו למשק, דוד דגני, יצאו בכל זאת לספרד ובכך "הוציאו את עצמם מהקיבוץ". (ראה מאמרו של נחום שור "אנחנו נציל את העולם" בו כלול קטע מהארכיון של כפר מנחם). "כשחזרו, סוף סוף, לאחר מפלת הרפובליקה, שני הדוידים, הביתה... קיבלנו אותם, כגיבורים, בזרועות פתוחות, ואיש לא חשב לרגע שהם נחשבו אי-פעם לעוזבים".  

אוצרת התערוכה הנוכחית עשתה רבות, כדי לאסוף חומר תיעודי ממשפחות המתנדבים. עיתונות התקופה (העיתון "דבר"), דיווחה אומנם על אירועי המלחמה,   אך התעלמה כמעט מחלקם של מתנדבי א"י במלחמה. בתערוכה נראים קטעי יומנים, תעודות זהות והוקרה שהוציאה הממשלה הרפובליקנית, צילומים בהם נראים חיילי הבריגאדה הבינלאומית, הדיוקנאות של כ-30 מתנדבים בני הארץ, מוצג סרט בו מספרים אחדים מהמתנדבים על חוויותיהם וברקע מתנגנים השירים הידועים, העצובים כל-כך לאור המפלה הצורבת שנחלו הרפובליקנים.          

היה לי הכבוד להאזין לרשמיו של את אחד הלוחמים לשעבר בבריגאדה הבינלאומית, הבמאי הישראלי פיטר פריי. לעולם לא אשכח ערב באולם 'צוותא' בת"א, בו הוא תיאר בקול רווי התרגשות ובדמעות בעיניים, איך הרכבת שנשאה את המתנדבים, התקבלה בכל תחנה על-ידי אלפי תושבים מריעים, בפרחים, חיבוקים וקריאות hermanos (אחים). בשנות ה-60 פגשתי בארץ גם אדם שהציג את עצמו כשגריר הרפובליקה הספרדית. יש להניח שהוא ייצג ממשלה גולה שישבה אי-שם באירופה.

היום עומדת ארצנו בסכנת כליה מקנאים שלוחי-רסן וחסרי מצפון, כדוגמת מנהיג איראן אחמדאיג'אן וחבר מרעיו, המסוגלים ללא ניד עפעף להקריב חיי מיליוני אנשים, ביניהם אחים לדתם, על מזבח האמונה האיסלמית. הדוגמה של הרפובליקה הספרדית הדמוקראטית מצביעה על כך, שאינך יכול לסמוך על אחרים. בשכנתה של ספרד, צרפת, שלטה באותה התקופה המפלגה הסוציאל-דמוקראטית ובראש ממשלתה עמד ליאון בלום היהודי, פציפיסט מוצהר. כפי הזכרתי לעיל, צרפת ובת בריתה אנגליה, לא רק שלא נקפו אצבע להצלת ספרד מהתוקפנות הברברית, אלא הטילו אמברגו עליה ומנעו מאחרים לחוש לעזרתה.

עם כל הצער שבדבר, אומר, כי יכולים אנו לסמוך רק על עצמנו. חובה עלינו להגיע להסדר עם הפלסטינאים, אבל עם החוגים השליטים באיראן שום מו"מ לא יעזור, אין כל אפשרות להגיע להסדר עם פנאטים דתיים. יש לדאוג בכל האמצעים לכך ששלטון זה יעבור מהעולם כלא היה ולא יוכל להגשים את איומיו.

יש לומר גם לאחמדאיג'אן ¡no pasáran! ואני מקווה, כי במקרה זה לפחות, לא נזכה לשמוע את תשובתו של הגנרל פרנקו להצהרה הנ"ל:

"¡han pasado! (הם עברו)".