איש חברת קדישא קירב את  הטלפון לאוזנו בחוזקה בכדי לשמוע שוב את שאמרו לו "אנחנו נגיע לגבול מצרים אילת עם הגופה ואתם תחכו לנו במחסום", דקות ארוכות אחרי השיחה עוד עמד מהורהר וניסה להבין את הבקשה המוזרה, לא היה לו כל ספק שהוא יגיע למחסום הגבול אבל האופן בה נאמרו הדברים, יראת הכבוד שנשמעה מפי של המטלפן בלטה מאוד והכי בלט המבטא הערבי הכבד.

למחרת הגיע הניידת של חברת קדישא למחסום הגבול, נוסעי הרכב ירדנו והחלו לחפש משהו שיסביר להם את השיחה מאמש.

"הנה תראו" צעק אחד מהם והצביע לכיוון המחסום, כולם סובבו את ראשם והביטו בתמהון.

חבורה של גברים בדואים, לבושים במיטב המסורת עמדו מסביב לארון קבורה מעץ, אחד מהם ניגן בחליל והיתר שרו שיר חרישית,

לאחר כמה דקות הרימו הגברים את הארון והגיעו לשער, אנשי חב' קדישא לקחו מהם את הארון לעבר הרכב רק הרב שקיבל את שיחת הטלפון נשאר לעמוד.

"מי יכול להסביר לי מה קרה פה?מי היהודי ששוכב בארון?" ומה הוא עשה אצלכם"

והוא המשיך לשאול עד שאחד מהבדואים המבוגרים הרים את ידו ועצר אותו " אני אענה לך על כל השאלות, בוא איתי בבקשה

נעמוד בצד אספר לך".

למי שהיה מביט מהצד התמונה הייתה נראיית קצת משונה, יהודי חרדי עומד בסמוך לבדואי שלבוש חגיגית.

"לילה אחד בעודי מדליק את המדורה בא אלי הבן הצעיר שלי וצעק "אבא בוא מהר", הוא רץ ואני אחריו לכיוון הכביש הראשי וכשהגענו ראיתי להפתעתי איש שוכב מבלי לזוז, התכופפתי ואז ראיתי שזו אישה בדקתי אם היא נושמת ולקחתי אותה בידיים עד

למאהל שלנו, אשתי הכינה מיד את המזרון והשכבתי את האישה עליו. הרטבנו את שפתיה במים ונפנפנו בנייר קרטון מעליה בנסיון להעיר אותה, "זה היה לפני 10 שנים כבוד הרב ועד אמש שנפטרה, שבא הייתה חלק מאיתנו ותפסה מקום של כבוד בקרב כל השבטים הבדואים של סיני"

"ובכן" אמר הרב "מי זו הייתה?מה היה הסיפור שלה?"

"שמה של האישה היה סמדר, היא הגיעה אלינו מישראל וביקשה "מה שאתם מכנים מקלט מדיני", היה לה סיפור חיים מאוד מרתק

אבל היא הייתה אישה עצובה, לא הכסף,לא בעלה ואיש לא יכל לרפא את נשמתה הפצועה והיא באה אלינו להיוולד מחדש.

לאחר שהתאוששה מהדרך הארוכה היא החלה לאט אט להצטרף לנשים בלכתן עם הצאן, או להביא מים מהבאר ונעשתה חלק מאיתנו.

אף אחד לא בא לחפש אותה ואיש לא יכל להבחין כי אינה אחת מאיתנו ואנחנו התחלנו לשים לב שהעצות שנתנה לנו העוילו

ובאנו אליה עם כל שאלה או בעיה, לא עבר זמן והתחילו להגיע גם אנשים ממקומות אחרים לבקש  ממנה פתרונות.

קראנו לה שבא על שם המלכה שהגיע למפרץ לפגוש את החכם באדם לפי תורתכם את שלמה. היא הייתה בשבילנו מלכה בכל המובנים הייתה לה הילה מסביבה  ואפשר היה לראות כי נשמתה נרפאה והיא בשלווה מוחלטת.

לפעמים כשהיינו מתאספים מסביב למדורה הייתה שרה לנו שירים בעברית ובאנגלית הויינו יושבים מרותקים.

כשהחלה להרגיש לא טוב קראה לי "אחמד אני רוצה לבקש ממך טובה,באם אמות כאן אני רוצה להיקבר בישראל בטקס דתי

ולפי התורה שלנו" היא השביעה אותי שאעשה כך.

ימי המחלה שלה הלכו ותכפו,ניסינו לתת לה את התרופות שאנחנו מכירים וכלום לא עזר ואתמול נפטרה כשכולנו מסביב למיטה שלה.

האבל שלנו גדול כבוד הרב ובאנו הנה למלא את בקשתה, בתוך הארון יש את הדרכון עם השם שלה המלא ואני מבקש תקברו אותה לפי הטקס שלכם.

השניים לחצו ידיים ונפרדו.

כל מהלך הנסיעה הביט הרב בארון העץ וחשב לעצמו "למרות שחצתה את הגבול, למרות שחיה בקרב בדואים מה שהיה חשוב לה זה להקבר כדת משה וישראל".

על אבן המצבה ביקש הרב להוסיף את המילה "מלכת שבא".