אשתי מרגלית, נולדה בהולנד באפריל 1943, בעיצומו של הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים. הוריה הצליחו לחמוק מהמעצר ובמשך כל תקופת המלחמה עברו מדירת מסתור אחת לאחרת, אולם אימה הייתה בהריון וההורים ידעו שבכיו של תינוק, עלול להמיט עליהם אסון ולגרום לגילויים. על כן, הם דאגו מראש להבטיח מקום מבטחים לתינוק שעמד להיוולד.

אישה נוצרית אדוקה ופשוטה, לא נשואה, בשם הרמינה וון אסטן, או כפי שאנחנו קראנו לה, טנטה מין, מיילדת במקצועה, הסכימה לקחת את הרכה הנולדת אליה. לצורך זה היא  החלה לשים כרית מתחת הבגד העליון שלה ומדי פעם החליפה אותה עם כרית גדולה יותר.

בימים שלפני הלידה, הסתירה טנטה מין את הוריי אשתי בארון כפול בביתה, היא יילדה אותה וברגע שאימה הייתה מסוגלת לקום על רגליה, עזבו ההורים את הבית. למחרת הציגה כבר טנטה מין את 'בתה' לכל שכניה בגאווה רבה.

המעשה הראה על אומץ אזרחי רב. אדם הנתפס על-ידי הגרמנים כנותן מסתור ליהודי, דינו היה מוות ואכן, אחיה של טנטה מין הוצא להורג באשמה זאת. כנראה והייתה זאת משפחה מיוחדת במינה, בניגוד להולנדים רבים, שעבור תאוות-הבצע, הלשינו על שכניהם וגרמו למותם. על אף האיום הנשקף לה, אישה הולנדית אמיצה זאת טיפלה באשתי במסירות, כמו בבתה שלה, עד סוף המלחמה וגם מעבר לכך. מרגלית גדלה בעיר הקטנה כהולנדית לכל דבר ובימי ראשון התלוותה לאימה המאמצת גם לכנסייה.

הסכנה הנוראה, המעבר התכוף ממקום מסתור אחד למשנהו, השפיעו על הורי רעייתי, במיוחד על האימא והם היו זקוקים לתקופת-מה עד להתאוששותם הגופנית והנפשית המלאה. אימא של אשתי נכנסה שנית להריון ולאשתי נולדה אחות. כשנתיים אחר המלחמה, ביקשו ההורים לקבל בחזרה את הפיקדון. טנטה מין, שהילדה שגרה בביתה כארבע וחצי שנים, התייחסה אליה כאל אימה, ניסתה לשכנע את ההורים להשאיר את הילדה ברשותה. אחר הכול, היא טענה, יש להם עוד ילדה והם יכולים גם להוליד ילדים נוספים (ואכן, מאוחר יותר, זכתה אשתי לעוד שני אחים) ולה יש רק את זאת האחת והיא אוהבת אותה כבשר מבשרה. לבסוף הושג הסכם, אשתי בלתה את כל סופי השבוע אצל אימה השנייה. טנטה מין מעולם לא התחתנה והתייחסה לאשתי כאל בתה ואל ילדינו כנכדיה. היא סרגה עבורם אפודות, ביקרה אצלנו בארץ, עלתה לרגל למקומות הקדושים של הנצרות ושנים אחדות לפני מותה, אשתי הצליחה במאמציה והיא הוכרה חסידת אומות העולם. שמה מופיע על הלוח ביד ושם.

קיימים כנראה הרבה סיפורים דומים. על הלוח ביד ושם מופיעים אלפי שמות, על אף שמוסד זה ידוע על קפדנותו הרבה וכלליו הנוקשים בהענקת התואר 'חסיד אומות עולם'.

באחת מרשימותיי הקודמות סיפרתי על אנטונין קאלינה, שהודות למסירותו ניצלו 904 ילדים במחנה הריכוז ברגם בלזן, היום אני רוצה לתת כאן במה לסיפורה המרגש של חברתי לקבוצת הנוער עמה עליתי ארצה, יעל לוסטיג. יעל נולדה כבֶאָה, בתו של רופא יהודי בשם ד"ר פרסר, בעיר הסלובקית הקטנה נִ'יטרָה. כמו משפחות אמידות אחרות, גם משפחת פרסר העסיקה מטפלת, גרמניה מהסודטים בשם אוגוסטה מרגרטה, שתפקידה היה בין היתר ללמד את בנות טיפוחיה גרמנית. באותה תקופה ייחסו משפחות רבות חשיבות לכך שילדיהם ישלטו בעוד שפה והגרמנית הייתה מועדפת. 

אחר-כך פרצה המלחמה והמדינה הסלובקית הפשיסטית, שזכתה בעצמאותה מידי היטלר, מיהרה וחוקקה שורה של חוקים אנטי-יהודיים (ומאוחר יותר אף שילמה 500 מרקים גרמניים עבור כל יהודי שגרמניה הנאצית 'הועילה' להעביר למחנות מחוץ לסלובקיה). על המטפלת נאסר להמשיך בעבודתה אצל יהודים. מאוחר יותר, כאשר המדינה קבעה שדירתם של הפרסרים אינה מידתית, הציע הד"ר פרסר - שלא נלקח למחנות, בהיותו חיוני למדינה - למטפלת ולבעלה לחלוק עמם את דירתם.

ב-1944 בוטלו כל פטורים וזמן קצר לפני שהרופא ואשתו נשלחו לאושוויץ, הכניס הד"ר פרסר את באה ואחותה למנזר. אחר זמן-מה, גם הנזירות החלו לפחד מנחת זרועו של השלטון הפשיסטי האכזרי ואז אוגוסטה לקחה את הילדות אליה וסיכנה בכך את משפחתה (גם לה היו שני ילדים רכים). באה ואחותה גרו בעצם בביתן, אבל עם הדודה אוגוסטה (כפי שקראו לה) ובעלה, במקום עם הוריהן. למזלם הגדול, בחלקה של הדירה בה גרו מקודם הפרסרים, אוחסנו קצינים גרמניים (שלא היה להם מושג מי הן שתי הבנות בדירה לידם), תעודת הביטוח הטובה ביותר באותה תקופה. מי יחפש יהודים מוסתרים בדירה המאוכלסת קצינים גרמניים?

שתי הבנות שרדו את המלחמה. אימן נרצחה באושוויץ, אבל אביהם חזר וכעבור כארבע שנים עלו שלושתם לארץ (כאמור, באה הייתה חברה בקבוצת העלייה שלי). הם התכתבו במשך זמן-מה עם המטפלת, אבל בימי המשטר הקומוניסטי ראו בעין לא יפה קיום קשרים עם ישראל והקשר פסק. רק בשנת 1958, כאשר הורגשה 'ההפשרה' מסוימת בנוקשותו של המשטר, כשבתה של המטפלת מצאה בעליית הגג מכתבים ישנים מישראל וכתבה להם,  חודשו הקשרים.

הבנות כמובן בגרו בינתיים, באה פרסר הייתה כבר נשואה ליוסף (טומי) לוסטיג (חבר אחר בקבוצתי) ושמה היה עתה יעל. בתקופת 'האביב בפראג'  ב-1968, ערכה יעל ביקור מרגש בסלובקיה והקשרים המחודשים נמשכו גם אחר שצבאות ברית וורשה פלשו למדינה, הדיחו את המנהיג הליבראלי, אלכסנדר דובצ'ק וחידשו את השלטון הדיקטטורי. יעל שלחה גם מעת לעת חבילות למשפחתה של אוגוסטה. אחר 'מהפיכת הקטיפה' ב-1989 ונפילת המשטר הקומוניסטי, הזמינה משפחת לוסטיג את נכדתה של אוגוסטה לביקור בישראל.

גבריאלה הגיעה לארץ בספטמבר 1994. במסגרת הביקור היא ביקרה עם מארחיה גם אצל רני לוסטיג, בנם של בני הזוג, ששירת באותו זמן במילואים. הייתה זאת אהבה כמעט ממבט ראשון, אבל גבריאלה, מהנדסת בניין במקצועה, לא מיהרה להחליט. בינואר 1995 היגיעה שנית לארץ ואז החליטו השניים למסד את הקשר ולהתחתן.

"האפי אנד בדור השלישי".

גבי ורני לוסטיג הנשואים באושר, חיים באחת הערים בשרון וחובקים זוג תאומים, לשמחתם של הסבים מסלובקיה (הסבתא רבא, אוגוסטה, נפטרה לפני כעשור) והסבתא יעל (יוסף לוסטיג נפטר לפני שנים אחדות). הצברים הקטנים (בני שבע כיום), מבלים כל חופשה בסלובקיה ומדברים כמובן גם סלובקית.          

להכנת הרשימה על משפחת פרסר/לוסטיג, השתמשתי במאמר מפרי עטו של ידידי יהודה להב ז"ל, שהתפרסם בעיתון סלובקי ב-1995 ובחומר שקיבלתי מיעל לוסטיג.

בצילום מ-1995 נראית המטפלת אוגוסטה עם נכדתה גבריאלה ורני לוסטיג.